תסמונת בנט: מפגן הכוחניות של הציונות הדתית

"ממש לא, אחי. אתה תופס אותי בדרך לשופינג".

"אחותי, בימים כאלה יש דברים יותר חשובים. יש לנו הזדמנות חד-פעמית לעשות היסטוריה, להגיע ל-17 מנדטים, לחזור הביתה. לא חשוב לך להיות חלק מהדבר הגדול הזה?"

"תקשיב לי, חביבי", אני עונה לו, "אתה נראה לי בחור נחמד, אבל א', אני לא אחותך. מקסימום קרובה שלך בדרגה שלישית על פי חוק הדתיים השלובים. ב. לא מצביעה לבנט, וזה לא ישתנה גם אם איילת שקד תתרום את כל החולצות סמינר שלה לויצ"ו ותעבור לגופיות ספגטי ג. אתה לא אמור להיות עכשיו בבית הספר?"

פנטזיות גדלוּת

לפני 17 שנים, בבחירות 96', עמדתי כמוהו בתחנת רכבת צפון והדבקתי סטיקרים על רכבים שעצרו ברמזור. נערה תמה בת 13 שלא יודעת אפילו מה פירוש המילה "מצע" משכנעת אנשים חילונים בצומת להצביע למפד"ל. מענטזת בתנועות גמלוניות לצלילי "קוקו ג'מבו" עם חיילים שחזרו מהרגילה כדי לשדר דתיות מגניבה. כמו נערי בנט של היום, גם אני חלמתי על מפד"ל דו-ספרתית. למה? לא באמת היה לי מושג, העיקר שהדתיים ינצחו.

<< כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו >>

• תשכחו משוויון בנטל, החרדים לא יתגייסו לעולם/ דעה
  

האמת, אין לי שום בעיה עם בנט. הוא בחור טוב. בואו נגיד שהייתי מוכנה שהבת שלי תביא אחד כזה הביתה. אחרי שניצח את אורלב בדו-קרב על ראשות המפלגה אפילו גמרתי אומר בליבי להצביע לו, אבל אז הגיעה האופוריה המגזרית הזו. אותה אופוריה שזכורה לי מימי הפגנות "העם עם הגולן", בהן הייתי עולה על עץ בכיכר רבין ומתבוננת בגאווה על נחיל הכיפות הסרוגות המשתרך מגן העיר ועד ללונדון מיניסטור. אלה היו מפגני הכוח הגדולים שלנו, ולרגעים היה נדמה שלא באמת אכפת למישהו אם יפנו את הגולן או לא, העיקר שידעו שאנחנו קיימים.

כך, פחות או יותר, הרגשתי עם כל דיווח על עוד מנדט לזכותו של בנט. בשלב מסוים כבר לא יכולתי לשאת יותר את נאומי ה-ש' השורקת האלה. "אחים ואחיות שששששלי, אני אוהב את עם ישראל! אני אוהב את ארץ ישראל! אני אוהב את תורת ישראל!" רק היה חסר שיתחילו לזמזם ברקע את "קדש חייך" ומישהו יתחיל לצעוק "והוא רחום".

הכי הרגיזו אותי אלה שתקפו את מצביעי לפיד על הצבעה טרנדית, ואמרו שזה שמישהו נראה טוב במעיל עור, לא אומר שצריך להצביע לו. בואו נדבר לרגע על אלה שהצביעו לבנט כי הוא מזכיר להם את המדריך הכריזמטי מ"בני עקיבא". בואו נדבר על כל השוליים הדתיים והמסורתיים שחזרו פתאום "הביתה", רק כי הם הרגישו שמתקיים איזה מפגש מחזור נוסטלגי וכולם כבר מנשנשים בורקסים מהבופה חוץ מהם.

חזון הריבונות הסרוגה

נפתלי בנט אולי הוציא את הנפטלין מהארון המגזרי, אבל יחד איתו יצאה גם אותה משאלת לב מגלומנית גנוזה, שהצליחה לחלץ אפילו מהמתונים והציניקנים שבדתיים את הקתרזיס הסקטוריאלי: שוב יש לנו הזדמנות לשים את הכיפה על המפה. להיות מלח הארץ, מלח הצבא, מלח האקדמיה, מלח הפוליטיקה, ולזרות לכולם את המלח הזה על הפצעים. לא אתפלא אם חלק ממצביעי בנט השתעשעו במחשבה שיום יבוא והאיש יהיה גם ראש ממשלה. כאילו שזה מה שצריכה המדינה יותר מכל: מקגיוור עם כיפה שיציל אותה מעצמה.

זה מזכיר לי שפעם ביקרתי בחדר מיון והיו הרבה רופאים דתיים במשמרת. תוך כדי המתנה שמעתי זוג דתיים מדברים ביניהם: "תראי כמה רופאים דתיים", הוא אומר לה. "אפילו ברפואה אנחנו מובילים. ככה צריך - להשפיע ברפואה, להשפיע בצבא, להשפיע בפרקליטות, להשפיע בפוליטיקה, להשפיע בתקשורת, לדאוג שבכל מקום יראו דתיים בראש הפירמידה".

אני אוהבת את הכיפות הסרוגות. מתה עליהם. גדלתי בתוכם, הם אחלה חבר'ה. הילדים שלי חובשים את הכיפה הזאת. מה שלא ברור לי זה למה כל הטוב הזה חייב לבוא עם איזו פנטזיית ריבונות סרוגה. למה אי אפשר, אפעס, פשוט להיות דתיים.

יעדיי הכיבוש הבאים, לתשומת לבכם

לא הספקתם להגיד איילת-תעשי-לי-ילד - והנה סומן כבר היעד הבא: לכבוש את הרבנות הראשית עם הרב סתיו. הנה עוד כמה

יעדיי כיבוש שכדאי לשקול ברצינות: חסרים בטירוף דוסים מצחיקים בקאמל קומדי קלאב. זה הזמן להכשיר את דור המחר של הנונסנס. גם אין מספיק דתיים במועדון הברידג' של רמת השרון, מהר תביאו לשם אנשים. מתגבשת קבוצת רכישה להשתלטות קולוניאלית בלב מגדלי אקירוב, דרושים דתיים בעלי אמצעים.

אז הנה למה לא הצבעתי בנט: כי בשביל בית יהודי וקירוב לבבות אני לא צריכה מפלגה, מספיקה לי דרשת ערב שבת של רב בית הכנסת. כי עיירות פיתוח לא צריכות גרעינים תורניים, הן צריכות אנשים טובים שפשוט יבואו לגור שם. כי הצבא לא צריך בחורים יראי שמיים, הוא צריך חיילים אמיצים ומסורים. וגם הפוליטיקה, תתפלאו, לא זקוקה לחיזוק רוחני. היא זקוקה לאנשים טובים, דתיים כחילונים, שיבואו לייצר כאן מדינה טובה יותר, ואת הפנטזיות המשיחיות שלהם ישכילו להשאיר בבית. היהודי.