אינתיפאדה שקטה: תוכנית אבו מאזן למדינה
הכרה באו"ם, לחץ מארה"ב, בידוד ישראל ואינתיפאדה תודעתית - כך מתכנן יו"ר הרשות להעניק לפלסטינים הכרה מבלי לוותר על זכות השיבה, מבלי להכיר במדינה יהודית ומבלי להסכים לנוכחות צבאית ישראלית בבקעה. הקמפיין הרב-שנתי של אבו מאזן
יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן כבר גיבש - ומפעיל זה שבועות - אסטרטגיה חדשה שאם תצלח תעניק לפלסטינים הכרה בינלאומית חוקית ומחייבת במדינה משלהם בגבולות 67'. זאת מבלי שהפלסטינים יצטרכו לוותר על זכות השיבה, להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי או להסכים לנוכחות צבאית ישראלית מוגבלת בזמן לאורך נהר הירדן.
כתבות נוספות בערוץ החדשות
- יריית הפתיחה של פרס: המפלגות עולות לירושלים
- כוננות שלג ושטפונות: סערה קצרה לפני שבת נאה
- קלינטון: "לא רואה את עצמי חוזרת לפוליטיקה"
תוכנית אבו מאזן היא שבשלב ראשון הקהילה הבינלאומית, באמצעות מועצת הביטחון של האו"ם, תכיר במדינה הפלסטינית בגבולות 67'. החלטתה היא מסמך חוקי ומחייב על פי המשפט הבינלאומי. בשלב הבא, הוא מתכוון לשוב לשולחן המשא ומתן בגיבוי גורף של הקהילה הבינלאומית כדי לסכם עם ישראל את הפרטים ואת תהליך הביצוע של הסדר הקבע.
אם בשלב זה תתעקש ישראל על עמדותיה, יופעלו נגדה סנקציות כלכליות ומדיניות כמו אלו שהכניעו בשעתן את המשטר הלבן בדרום אפריקה. אבו מאזן מאמין שכך, בעוד שנתיים-שלוש, הוא יעניק לעמו מדינה, פחות או יותר בגבולות הקו הירוק בלי ויתורים משמעותיים מצדו - בלי עימות עם חמאס ובלי זעם והפגנות המונים נגדו בשטחים ובפזורה. בלי אותם דברים שבגללם הוא אינו מוכן להסתכן בחידוש לאלתר של המשא ומתן עם ממשלת ישראל הנוכחית או זו שתקום.
המידע שהצטבר בידי גורמים מוסמכים בישראל והגיע מחו"ל ומשטחי הפלסטינים מעיד שהתוכנית נמצאת כבר בשלבי יישום וביצוע ראשונים. זאת אף על פי שגם אבו מאזן ואנשיו מודעים לקשיים ביישומה. על הפלסטינים לשכנע את חמש החברות הקבועות של מועצת הביטחון, ובראשן ארצות הברית, שלא להטיל וטו על הצעת החלטה המכוננת מדינה. בנוסף, עליהם להבטיח שיהיה רוב להחלטה כזו בין כלל החברות במועצה.
בסיטואציה המדינית הנוכחית אין סיכוי ששני תנאים אלה יתממשו במועצת הביטחון, אך אבו מאזן ואנשיו מאמינים שהם יכולים תוך שנתיים-שלוש, באמצעות קמפיין מדיני-תקשורתי אינטנסיבי, לחולל מהפך לטובתם באקלים המדיני ובדעת הקהל הבינלאומית.
הקמפיין מתבסס על ארבעה אפיקי פעולה:
הפלסטינים בונים על השלילה הגורפת של הנשיא אובמה ובכירי ממשלו את מעשה ההתנחלות הישראלי. הם, כמו הממשלים לפניהם. הפלסטינים מאמינים גם שאובמה, בתקופת הכהונה השנייה, יהיה רגיש פחות לרחשי לבם של תומכי ישראל בארצות הברית ולא ימהר להעניק לממשלה בירושלים תמיכה אוטומטית באו"ם. יש כבר אינדיקציות שמשהו קורה בכיוון זה. וכן, הפלסטינים בונים על מערכת היחסים העכורה בין אובמה לנתניהו. כדי למנף יתרונות אלה, אבו מאזן שולח כמה משריו לשיחות בוושינגטון במאמץ לתאם עמדות עם בכירי הממשל השני של אובמה: שר החוץ, היועץ לביטחון לאומי, שר ההגנה והשגרירה לאו"ם.
האפיק השני הוא מאמץ מרוכז להגביר את בידודה של ישראל בזירה הבינלאומית, עד שתהיה ל"מדינה מצורעת". לשם כך, מתכוונים הפלסטינים להשתמש במנוף מדיני ותודעתי רב עוצמה: ההתנגדות העקרונית והמשפטית הגורפת של הקהילה הבינלאומית להתנחלויות ביהודה ושומרון. הפלסטינים מנהלים קמפיין דה-לגיטימציה למעשה ההתנחלות, לא לעצם קיומה של מדינת ישראל. כך זה לפחות בשלב הנוכחי.
האפיק השלישי, שנועד לספק תחמושת מדינית וחומר תעמולה מתוקשר לשני האפיקים הראשונים, הוא תסיסה יזומה אך מבוקרת בשטחי הגדה המערבית.
בעוד בישראל גורמי מודיעין ופוליטיקאים מתווכחים אם תהיה אינתיפאדה שלישית ואם היא כבר החלה, הרשות יזמה וכבר הפעילה "אינתיפאדה רכה" או "אינתיפאדה תודעתית".
התכלית היא להעלות את דרישותיהם בצורה שיטתית למרכז האג'נדה התקשורתית הבינלאומית, תוך הקפדה להימנע מאלימות ומטרור. מדובר בעשרות פרובוקציות לא אלימות או כאלה שבהן מופעלת אלימות מינורית - ללא שימוש בנשק חם או בחומרי נפץ - כגון הקמת "מאחזים" בשטח C, הפגנות ליד אתרים שנויים במחלוקת כמו בלעין, ויידויי אבנים ובקבוקי תבערה.
פעילי הפתח ופקידי הרשות מכנים תופעה זו, שהולכת ומתגברת, "אינתיפאדה סילמייה" (אינתיפאדה בדרכי שלום), אך האירועים יזומים באופן שנועד לסחוט תגובה אלימה של כוחות הביטחון הישראליים, ומצטלמים היטב. צוותי התקשורת מוזמנים מראש וכך האירועים הופכים לניצחון תקשורתי תודעתי.
הרחוב הפלסטיני משתף פעולה ברצון מכיוון שזו הזדמנות לצעירים המתוסכלים לשחרר קיטור על המצב הכלכלי והעובדה שהאביב הערבי פסח עליהם. האינתיפאדה הזו מעמידה בצל גם את חמאס, שחדל מהמאבק הרקטי נגד ישראל בלחץ מצרים, ומשרתת היטב את אבו מאזן מכל הכיוונים.
הרגל הרביעית באסטרטגיה היא מדיניות פיוס פנים-פלסטינית וגיוס תמיכה של מדינות ערב. המטרה היא לייצר מראית עין לפיה אבו מאזן מצליח לאחד תחת דגלו את כל הפלגים הפלסטינים. כך הוא חוזר להיות הנציג הלגיטימי של העם המאוחד שדורש באו"ם את זכויותיו.
על פניו, לאסטרטגיה הזו יש סיכויי הצלחה לא מבוטלים, וזה מחייב את ממשלת ישראל לגבש בדחיפות אסטרטגיה נגדית. יש בישראל מי שיאמרו "תנו לפלסטינים ולקהילה הבינלאומית לעשות עבורנו את העבודה ולהציל אותנו מהסיוט של מדינה דו-לאומית". אחרים יאמרו שאסור להניח להם לעצב את גבול הקבע המזרחי של ישראל. זה עלול לסכן את האזרחים בצורה חמורה בטווח הארוך.
בכל מקרה, הממשלה הבאה צריכה לפעול מיידית כדי לסכל את כוונות אבו מאזן, ולו רק מהסיבה שהאינתיפאדה השקטה עלולה לצאת משליטה ולהפוך לעימות אלים א-סימטרי. לכן, מיד עם הקמתה, תצטרך הממשלה בירושלים לדרוש מהעולם לאכוף על אבו מאזן לחזור כאן ועכשיו לשולחן המשא ומתן, אפילו אם ישראל תצטרך להקפיא לשם כך לתקופת מה את הבנייה בהתנחלויות.
לפנייה לכתב/ת 
