יואב לוי: "מוכן לגלם ערבים בהוליווד עד יום מותי"
בצבא הוא שירת ביחידה מובחרת, והביט במחבלים רק בין כוונות. אבל ב"כוננות עם שחר", יואב לוי נכנס לנעליו של אחד מבכירי אל קאעידה, בזכות הדמיון בין השניים. "גם מקרב נוער הגבעות יכול לצאת בן לאדן", הוא אומר, "קיצוניות זו שפה אוניברסלית"
יום אחד קיבל השחקן יואב לוי טלפון מהסוכנת שלו. "פנו אליי מהפקה בחו"ל, הם רוצים לבחון אותך", אמרה. למרות שפרטים על הסרט ויוצריו לא היו, ובטח שלא תסריט, לוי צילם אודישן לטקסט מהסרט "כל אנשי הנשיא", על פי הנחיות ההפקה. הליך שגרתי של צלם, שלח ושכח. ולוי אכן שכח. בהמשך נזכר באותו אודישן, כשדווח לו שהוא עבר שלב בניפוי הליהוק, ובהמשך אף הגיע לקבוצת המועמדים האחרונה. ועדיין, פרטים על הפרויקט אין.
כמה שבועות לאחר מכן, ביום חמישי בלילה, בעת צפייה בערוץ הספורט, הוא קיבל טלפון מפתיע מבריטית חביבה. "תוכל לעלות מחר בצהריים על טיסה לעמאן? הבמאים רוצים לפגוש אותך", שאלה. הוא כמובן השיב ב"כן" החלטי. אחר כך, החלו הפחדים. אחרי לילה ללא שינה, עלה על המטוס.
"כשהייתי על המטוס שאלתי את עצמי: 'אידיוט, מה אתה עושה? מה אתה עולה על טיסה לירדן, סתם כי מישהו ביקש ממך?'. נכנסתי לסרטים שזה עוקץ של אל-קאעידה. בשדה התעופה, כשמסביבי מאות מוסלמים עם זקנים וכאפיות, רעדתי כולי. נהג אסף אותי במכונית מפוארת למלון אינטרקונטיננטל, וזכרתי שזה המלון בו שהו סוכני המוסד מהחיסול הכושל של חאלד משעל. ואז התפתחו לי בראש כל מיני קונספירציות של פיגוע נקמה סמלי".
כשלוי הלחוץ הגיע למלון, הוא עלה לחדרו ונעל אותו - צעד מונע לחטיפה פוטנציאלית. "אולי תירגע כבר", אמר לעצמו בניסיון נואש להוריד את מפלס הלחץ, ונרדם. הוא התעורר לצלצול טלפון: היתה זו המלהקת גייל סטיבנס על הקו. שעה קלה לאחר מכן, השניים יצאו ליעד לא ידוע בעיר. "היא אמרה לי משהו על איזה קתרין ומארק, אבל מכל הלחץ, לא הקשבתי לה. לא הבנתי על מה היא מדברת. הייתי בהלם".
בסופו של דבר השניים הגיעו לווילה עצומה באחת משכונות היוקרה של עמאן. לוי הובל לאולם תת קרקעי, במרכזו כסא, פנס ומצלמה. "אמרתי לעצמי, אוקיי. פה הולכים לערוף לי את הראש ולשחרר את הסרט ליוטיוב", מתבדח לוי. בעודו נפרד מהעולם, נפתחה הדלת ונכנסו לחדר איש ואשה גבוהים. "אז נפל לי האסימון. פתאום הכל התחבר לי, והבנתי מי האנשים האלה".
האנשים האלה היו קת'רין ביגלו ומארק בול, יוצרי הסרט "כוננות עם שחר" ("Zero Dark Thirty"), שמלווה את המצוד אחר אוסמה בן לאדן ובו משולבות לא מעט סצנות מותחות מהזן של התהליך שעבר לוי. "פתאום קיבלתי בעיטה במוח, והחרדות הוחלפו באחרות: 'אוי ואבוי, אלו הם'. הייתי על סף איבוד הכרה", הוא נזכר. "הם הבחינו בזה, הרגיעו אותי, ותוך כמה דקות הסבירו לי על מה הסרט ואיך אני משתלב בו. לא האמנתי למה שאני שומע".
בהמשך השיחה הפכה קולחת ולבבית יותר. לוי סיפר לבמאית ביגלו והתסריטאי בול על התלהבותו מ"מטען הכאב" - סרטם זוכה האוסקר מ-2009 - והם התעניינו בקורותיו, ואף הודו כי הרשים אותם מאוד באודישן שצילם. בהזדמנות זאת קראו את סצנת החקירה בה הוא אמור להשתתף, ובסופה לתדהמתו, הודיעה לו ביגלו: "אתה בפנים, התפקיד שלך". לוי מצדו לא הצליח לעצור את הדמעות: "זה היה רגע מזוקק של אושר", הוא מודה.
יואב פראג' אל לוי
התפקיד אותו ייעדו ביגלו ובול ללוי הוא דמותו של אבו-פראג' אל-ליבי, המוכר יותר כ"מספר 3 באל-קאעידה". בסרט הוא מוזכר כאיש מפתח בהתחקות אחר בן לאדן, ובמהלכו הוא אף נתפס על ידי כוחות הביטחון האמריקניים ונחקר. אחת הסיבות שלוי משך את תשומת לבם של ביגלו ובול היתה הדמיון הרב בינו לבין אותו ארכי-טרוריסט - לפחות לפני שרזה ושפניו הושחתו מאגרופי שוביו האמריקנים בגוונטאנמו.
"הופתעתי מכמה שאנחנו דומים", אומר לוי, ומוסיף שביגלו טענה שהדימיון בינו לבין אבו-פראג' חרג מגבולות הדמיון הפיזי, ושהם חולקים אנרגיות דומות. לוי, שחקן תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע מוערך, לא נעלב: "אלו רועי צאן, אנשי מערות, וזה ממש לא הפתיע אותי. אני לגמרי איש מערות", הוא מתלוצץ.
"צריך להיות מציאותי, לא ילהקו אותי להיות אח של בראד פיט. צריך להיות מסוגל לגלם מגוון של דמויות, אבל היתה פה התאמה. אמנם כשחקן ישראלי יש רצון לשבור את תקרת הזכוכית של תפקידי טרוריסטים, אבל אני מוכן מהיום ועד יום מותי לגלם ערבים בהוליווד - טרוריסטים ולא טרוריסטים, את כל סוגי הערבים שיש בעולם. אני יכול לגלם עוד דמויות, אבל זה מה שאני, סוג של ערבי-יהודי".
לא היה לך קשה לגלם מישהו שאחראי לרצח של רבים כל כך?
"תמיד אומרים - אל תשפוט את הדמות שלך, במקרה הזה נתקלתי בקשיים. מדובר באדם קיצוני ושונא אמריקה. מצד שני הוא איש מבריק. במה שהוא עשה, הוא היה תותח. יש פה סוג של גאווה. לדעתי הוא היה סוג של אוטיסט. הוא הזכיר לי את אייכמן, סוג של פקיד מאוד טוב שעלה לגדולה. הוא היה המוח. כשאתה מנסה להבין איש כזה, אתה צריך לעזוב את כל מה שאתה יודע על אל-קאעידה. לשחק את הבן אדם, לא את הארגון. ומבחינתו הוא אדם טוב".
לוי הוא בוגר יחידה מובחרת בצה"ל, והוא מספר שדווקא הרקע הצבאי הזה - העשיר מבין השחקנים על הסט - הכניס רובד נוסף לגילומו של אבו-פראג'. "זה קצת פרדוקסלי. יריתי והרגתי אנשים כאלה, ופתאום אתה מוצא את עצמך מגלם אחד כזה", הוא אומר. "כחייל, כשאתה מסתכל עליהם בין כוונות אתה לא רואה בני אדם, אתה רואה מטרות. גוש בשר שאתה צריך לפגוע בו. וכשזה קורה, אתה מבסוט. ופתאום אתה משחק את האויב, רואה את עצמך עם הזקן הזה, ואתה אומר לעצמך שהיית יכול להיוולד בשכונת עוני בבגדד, ואתה לא יודע מה היית עושה במקומם.
"באופן כללי, אני חושב שבני אדם לא קשובים מספיק לסביבתם. במקום להבין את הצד השני, נתקענו במעגל של תגובה אינסופית. חייבת להיות דרך אחרת. לא שהחמאס הם דמויות של דיסני, אבל בתור התחלה אפשר להפסיק לשלוט באנשים אחרים. בעינינו, מיליון וחצי פלסטינאים אינם בני אדם - כמו מיליון וחצי תפוחי אדמה. אנחנו מדחיקים. קיצוניות זו שפה אוניברסלית. גם מקרב בני נוער הגבעות יכול לצאת בן לאדן. אנחנו וגם הערבים צריכים לשים לב אליהם".
לוי לא זוכה להרבה דקות מסך, אולם מתוך הצוות העצום של "כוננות עם שחר", אין הרבה שחקנים שזוכים לתפקידים גדולים. אפילו כוכבים גדולים כמו ג'ואל אדג'רטון, קייל צ'נדלר והאחרים הם בסך הכל דמויות משנה לצד גיבורת הסרט - חוקרת ה-CIA בגילומה של ג'סיקה צ'סטיין. כאבו-פראג', לוי נחקר על ידי צ'סטיין וחייל אמריקני שמכה בו. "בעבודה על הסצנה, הבנו שמה שמרתיח את אבו-פראג' יותר מכל זה שאשה חוקרת אותו ושולטת במצב".
לוי עצמו מודה כי התרגש לשחק מול צ'סטיין, שלמרות היותה הכוכבת של הסרט היא "ביישנית וצנועה", ומודה כי הוא גאה להיות חלק קטן מהאנסמבל הזה: "לג'יימס גנדולפיני ולי יש אותו זמן מסך. הוא אליל שלי, וזה בהחלט מקור לגאווה. אני מרגיש שאני שייך לנבחרת של הטובים ביותר".
לוי מספר כי במהלך הצילומים בהודו, הצטלבו השחקנים הרבים למפגשים בין סצנות שלא קשורות אחת לשנייה, אך מצטלמות באותו לוקיישן. "זו היתה סוג של קייטנה", הוא מספר, ומעלה זכרונות משיחות על פוטבול עם קייל צ'נדלר ("הוא היה בהלם שישראלי מבין כל כך הרבה בספורט האמריקני הזה"), ומטיולים עם ג'ייסון קלארק.
קטע פחות מענג ביחסים עם קלארק היה סצנת העינויים, בה נתלה לוי הפוך כשלפניו מגבת, וקלארק (המגלם חוקר CIA) מרוקן עליו ג'ריקן של מים - עינוי המכונה "Waterboarding". "אכלתי סרט על הסצנה הזאת", מספר לוי. "הרגשתי את המים על הפנים, ופחדתי כמו שלא פחדתי בחיי. זה עינוי מהגיהנום. אתה לא באמת טובע, אבל מרגיש שאתה נחנק, וזה לא מפסיק. היה לי קשה, חשבתי שאני עומד למות. אבל המשכתי, ואחר כך עוד חטפתי מכות בחקירה".
בארצות הברית סצנות העינויים עוררו סערה תקשורתית .
"לא הרגשתי שיש משקל מיוחד לסצנת העינויים על הסט, אבל יתכן שכישראלי לא הייתי רגיש לזה. אולי לאירופים והאמריקנים בצוות זה נראה סיפור רציני. אני חושב שג'ון מקיין והמבקרים האחרים מיתממים. הציטוטים הם לא פרי דמיונם הקודח של ביגלו ובול. הם מבוססים על עדויות של סוכני CIA. עדיף שהפוליטיקאים יגבו את הסוכנים. לפעמים צריך ללכלך את הידיים כדי להגן עלינו. וחוץ מזה, כשאתה בוחר להיות איסלמיסט קיצוני, קח בחשבון שיבוא יום ויתפסו אותך ויפוצצו אותך במכות ואולי גם יחשמלו אותך. לי אין בעיה עם זה. לא מבין את השערוריה פה".
לוי גדל בשכונה רמת עמידר ברמת גן. אחרי שחרורו מצה"ל כחייל ביחידה מובחרת, ייעד לעצמו קריירה בשירותי הביטחון. עם זאת, במהלך טיול של אחרי צבא, עבר תהליך של גילוי עצמי שהרחיק אותו מהקריירה הביטחונית. "הראש נפתח לי, מצאתי את הדמיון והעולם גירה אותי", הוא נזכר. כשאביו חלה בסרטן, הוא שב ארצה. "מות אבי היה שוק גדול. הוא היה דמות דומיננטית. נוצר ריק. אני אדם חזק, אבל הבנתי שאני חייב לעשות משהו עם החיים שלי".
את המשחק גילה בדרך לא צפויה. בעיצומו של ויכוח על כדורגל בבית קפה, פנה אליו מוני מושונוב, ששהה במקרה במקום. "הוא שאל אותי: 'חשבת פעם להיות שחקן?', ואמר לי שיש לי אנרגיות של שחקן, ושאני צריך לעשות עם זה משהו. הרגשתי שמישהו גילה לי את סוד החיים. למחרת רצתי לבית צבי ונרשמתי ללימודים. אם מוני לא היה אומר, זה לא היה קורה. לא היה לי רקע. הוא פשוט אמר לי: 'זו המחלה שלך, טפל בה'. זה מצחיק".
ובכן, מוני צדק, וגם בא לוודא זאת כשהגיע לצפות בהצגת הסיום של לוי בבית הספר. קריירת המשחק לקחה אותו לבמות הקאמרי, שם הופיע בין השאר ב"המלט", "גיבור מעמד הפועלים", "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" וכיום ב"איש קטן מה עכשיו?" בבימויו של חברו הטוב, איתי טיראן. הוא הבליח גם בטלוויזיה עם "פולישוק" ו"אלנבי" וגם בקולנוע ב"הנותנת" של הגר בן אשר (ויככב גם בסרטה הבא), אך מודה כי התיאטרון נשאר השורש שלו.
ילד מהשכונה שנלחם בלבנון מגיע לתיאטרון, שנתפס בעיני רבים בציבור הישראלי כאליטיסטי. זה קצת מוזר, לא?
"אנשים צריכים לברך על כך שיש מישהו בקאמרי שמכיר בכישרון שלי ולא מסתכל מאיפה באתי, או מה צבע העור שלי. זה שגדלתי בשכונה מסויימת ועשיתי צבא אומר שאני לא רשאי לדעות משלי? אם יש פיל בחדר, אני אמור לא לראות אותו? אני מי שאני, ואני לא משתכנז, ומי שחושב כך לא מפרגן
על הניסיון להגשים את עצמי. זה לא מובן מאליו להגיע לכאן מאיפה שהגעתי. להיות פושטק זו הישרדות. מה תעשה, תהיה עורך דין? אין משאבים או חינוך. אני למדתי מקריאת ספרים".
הממשלה לא ממש מעודדת אנשים כמוך.
"זה חמור שגורמי ממשל במדינה דמוקרטית יוצאים נגד מי שמבטא ביקורת לגיטימית. זה מאוד מסוכן. דמוקרטיה צריכה לממן גם ביקורת עצמית. אם נטפח כל הזמן את הזיקפה הלאומית, לאן זה יוביל אותנו כחברה?".
אולי זה ישתנה בזכות הבחירות.
"אני מבסוט מהבחירות - אחרי הרבה שנים של דיכאון, שלא הצלחתי להבין את האנשים בארץ. שאלתי איך הם לא מצליחים להבין שרע וקשה פה, ועדיין בוחרים בממשלת ימין-חרדים באופן שיטתי. אלו היהודים החכמים? אני מאושר כי התעוררה איזו תקווה. חזר לי האמון במקום הזה, בעם הזה. אני אוהב אותו ומרגיש גאה, כי היתה אמירה נחרצת ששואפת לחיים נורמליים בלי כל הבולשיט. ואני שמח שביבי קיבל כאפה קטנה. הוא עדיין שולט אבל ירד מכס המלכות".
יש משהו שהפוליטיקאים שלנו יכולים ללמוד מ"כוננות עם שחר"?
"אני יכול להגיד לך מה אני למדתי: אל תתעסקו אם האמריקנים. נורא אוהבים להספיד אותם בזמן האחרון, אבל הם עדיין פה, והם חזקים ומקצועיים, וכשהם מחליטים משהו הם משיגים אותו. אני מקווה שכל הישראלים מבינים את זה".
אז בדיעבד, היה שווה לקחת סיכון ולטוס לירדן.
"בטח. זכיתי לעבוד עם במאית, תסריטאי וצלם זוכי אוסקר. גם אם היו מורידים את כל הסצנה שלי, זה היה שווה".
