"כוננות עם שחר": בן לאדן על ראש שמחתנו
קתרין ביגלו ומארק בול יצאו לרדוף אחר בן לאדן ואז המציאות שינתה להם את העלילה. ב"כוננות עם שחר" הם מגישים סקירה מפורטת של המצוד אחר רב-המרצחים, הנאמנה לזווית האמריקנית הפטריוטיות ולגיבורה המצפונית שבמרכזה
דבר נדיר קרה ל"כוננות עם שחר" ("Zero Dark Thirty") בדרך לאקרנים. סרטה של קתרין ביגלו, הבמאית היחידה שזכתה עד כה באוסקר (על "מטען הכאב" המצוין), אמור היה להתמקד במתקפה על טורה בורה, איזור המערות ההררי באפגניסטן, שבו הסתתר לכאורה אוסמה בן לאדן. אלא שרגע לפני תחילת הצילומים חיסלו האמריקאית את המבוקש מספר 1, והסרט המתוכנן שינה כיוון.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
כך, מסרט שאמור היה, על פניו, לעסוק בדמות רפאים שנוכחותה ממשיכה ורודפת את הנפש האמריקאית, הפך "כוננות עם שחר" לסיפור של מבצע הרואי המשלים מסע בן כעשר שנים. סרט שחותם את הסיפור הטראומטי שראשיתו בפיגועי 11 בספטמבר. כיצד ייראו מעתה הסרטים שיבקשו לעסוק ביום הטרגי ההוא ובתוצאותיו? זוהי שאלה מעניינת, בעיקר נוכח התחושה ש"כוננות עם שחר" (המועמד לחמישה פרסי אוסקר) הוא הסרט האולטימטיבי שמסכם את הפרק ההיסטורי הזה.
סופה במדבר
זו, מן הסתם, הסיבה לביקורת שהוטחה בביגלו ובתסריטאי מרק בול (זוכה האוסקר על "מטען הכאב") מכיוונים שונים. זה התחיל בהאשמות לפיהן סצינות העינויים הנכללות בחלקו הראשון של הסרט, משמשות למעשה הכרה ותמיכה בשיטות החקירה האלימות שהפעיל ה-CIA במטרה להשיג מידע על בן לאדן.
ביקורת אחרת (מטעם גורמים רפובליקנים) התייחסה לגישה לחומרים מודיעיניים מסווגים שהוענקה לכאורה ליוצרי הסרט על ידי ממשל אובמה, וכי מועד יציאת הסרט לאקרנים באמריקה נועד לסייע לבחירתו מחדש. ועדת חקירה של הסנאט החלה לבחון בימים אלה את הקשרים בין אנשי CIA לבין צמד היוצרים.
ובכלל, היתה זו שנה מעניינת שבמהלכה הופקו שני סרטים מדוברים ומקוּדמי אוסקר שמעלים את סוגיית הקשר בין סוכנות הביון האמריקאית והוליווד (השני הוא "ארגו" של בן אפלק). יחד עם סדרת הטלוויזיה המצליחה "הומלנד", נדמה שהמלחמה בארגון אל קאעידה הפכה את ה-CIA לגיבור הוליוודי חדש.
אך לא אנשי סוכנות הביון האמריקאית הם הגיבורים האמיתיים של "כוננות", אלא סוכנת ספציפית אחת, מאיה (ג'סיקה צ'סטיין), שעל פי הסרט, לכידתו של בן לאדן הפכה לאובססיה אישית שלה.
היא זו, כך על פי הסרט, שהשכילה לזהות כי מקום מחבואו לא במערות טורה בורה, אלא במתחם מבוצר באבוטבאד שבפקיסטן. עוד על פי הסרט, מבצע חיסול בן לאדן הוא נקמתה של אישה צעירה בטרוריסט שהביא למות עמיתתה וחברתה בפיגוע שהתרחש במתקן ה-CIA באפגניסטן בדצמבר 2009.
בתחילת הסרט, מאיה עדה לחקירתו בעינויים של עציר מוסלמי. זו כוללת את חניקתו באמצעות מגבת רטובה וכליאתו בתא צר וקטן. קשה לצפות בסצנה הארוכה הזו, המצולמת בסגנון כמו דוקומנטרי, מבלי להיזכר בווידויהם של ראשי השב"כ שלנו בסרט "שומרי הסף".
העובדה שהסצנה מוצגת מנקודת מבטם של המענים, לא המעונים, הופכת אותה לבעייתית מבחינה מוסרית. הדיון אינו מסתכם בשאלה האם פרטים חיוניים למרדף אחר בן לאדן חולצו מנחקרים בדרכים אלימות. זהו דיון אסתטי ומוסרי. זוהי הפרספקטיבה שהסרט נצמד אליה, שהיא זו האמפטית של מאיה. הסצינה נהפכת לצדקנית.
העובדה שסצנת העינויים (למעשה שתי סצנות נפרדות) מופיעה מיד לאחר מסך שחור שעל רקעו נשמעים קולות מוקלטים אותנטיים של קורבנות 11 בספטמבר, אף מייצרת "הצדקה" למסכת האכזרית והגרפית מאוד שמוצגת בהמשך.
מכאן ממשיכה העלילה בניסיון לאתר את "אבו אחמד", איש צללים הקשור לארגונו של בן לאדן. מאיה, בדרך ערמומית ולא אלימה, גורמת לאסיר הנ"ל לחשוף את שמו. זהו האיש שאת זהותו מבקשת מאיה לחשוף בשנים שחולפות.
כוכבים ופסים
הסבך הסיפורי ופיסות המידע המתחברות במהלכו זו לזו, מוביל אל השיא המוכר בזכות התצלום המפורסם של בכירי הממשל האמריקאי הישובים מתוחים אל מול המוניטור בבית הלבן בליל הפשיטה על המתחם וחיסולו של בן לאדן (שמו המקורי של הסרט הוא קוד שפירוש חצות ושלושים, שעת המבצע). על אף התוצאה הידועה מראש, זוהי סצנה מותחת המבוימת למופת.
אף שדמותה של מאיה מבוססת על זו של סוכנת אמיתית שזהותה חסויה, קשה להתייחס ברצינות לסרט שמתעלם מהמורכבות של המבצע ומתרומתם המשוערת של מאות אנליסטים וסוכנים למשימה.
במהלך יותר ממאה ימי ההמתנה לאישור המבצע, מאיה נצפית כשהיא שבה ורושמת בעצבנות את מספר הימים שחלפו על מחיצת הזכוכית של משרד הממונה עליה.
באופן הזה הופך "כוננות עם שחר" לעוד סרט על אישה הנאבקת על מקומה בעולם של גברים במטרה אחת - להביא לחיסולו של זכר מאיים. מין קלאריס סטרלינג מ"שתיקת הכבשים", עם בן לאדן בתפקיד פושט העורות בפאלו ביל. אלא שמעבר לאובססיה שלה ללכידת בן לאדן, איננו יודעים דבר על מאיה. זוהי דמות מכנית ופונקציונלית, ותו לא.
כזה הוא גם הסרט. תיעוד פרטני ומרשים של המהלכים והנסיבות שהובילו לחתימתו של הסיפור הלאומי הטראומטי. לרגע קט, בסוף, מבליח תצלום גופתו של הארכי-טרוריסט. אין לדעת אם זהו תצלום אותנטי, אך הוא מהווה אותה "תמונת מוות" (זו שנאסרה לפרסום פומבי) שהופעתה מציינת את נקודת הסיום. המוות בשם המדינה ואחריותה לאזרחיה שחותם את הסרט הוא הפיצוי למוות האקראי, בשם הטרור הג'יהדיסטי, שפותח אותו. לא עמוק, אך אפקטיבי.
