"מנועים קדושים": קולנוע שמעלה הילוך
הבמאי לאו קראקס יצא ב"מנועים קדושים" למסע ממוכן, פתלתל ומוזר שנובע ממשבר יצירתי. התוצאה: סרט מהפנט שחוקר את תולדות הקולנוע ובאמצעותו מותח אותו לעולמות חדשים ומופלאים. השחקן דני לוואן עובר בינהם בווירטואוזיות נדירה
בדומה ל "שמונה וחצי", יצירת המופת של פדריקו פליני מ-1963, גם "מנועים קדושים" הוא סרט המונע ממשבר יצירתי. בסרטו של פליני אנו שטים בזרם התודעה של במאי קולנוע בשם גואידו, שמנסה להרים פרויקט חדש בעודו חווה משבר יצירתי. התנועה של הסרט בין זיכרונות, פנטזיות וחוויות סובייקטיביות של מציאות הופכים אותו לניצחון של האמנות הנותנת צורה למשבר.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
לעומת זאת, "מנועים קדושים" הוא בעצם עשיית אקט הרואי, שבו מתגבר הבמאי לאו קראקס על הקשיים שמנעו ממנו ליצור סרט באורך מלא מאז 1999 ("פולה X"), ושהביאו אותו - לאחר כמעט שלושים שנות בימוי - לפיצ'ר חמישי בלבד. ב"מנועים קדושים" אנו לא נעים בתוך זרם תודעה של דמות בעולם הבדיוני, אלא בזה של קראקס עצמו.
- עוד ביקורות, כתבות וראיונות - בעמוד הפייסבוק שלנו
אך "העולם שלו" הוא גם של הקולנוע שלו, ושל דימויים של אחרים שהפכו לחלק ממנו. לא מצבי תודעה שונים המתמזגים זה לתוך זה, אלא עולמות קולנועיים מקבילים שביניהם נע הגיבור דרך פורטל בצורת לימוזינה. גם "מנועים קדושים" הוא סרט של העזה גדולה וחגיגה של אפשרויותיו של המדיום הקולנועי.
האם בעוד כמה שנים "מנועים קדושים" יזכה לקונצנזוס ביקורתי כסרט המשמעותי ביותר של שנת 2012? ברור שלדעתם של לא מעט מבקרים, שזיכו אותו בסופרלטיבים כמו "התגלות" ו"המצאת הקולנוע מחדש", השאלה כבר הוכרעה. לאחר שתי צפיות בסרט, נדמה לי כי יש מידה של הפרזה בסופרלטיבים אלו. ובכל זאת, בעושר הדימויים הסוריאליסטיים, בנכונות לקחת את הצופים אל הלא צפוי והלא מוסבר, בחדווה הגדולה של עשייה במדיום שהפסימיים לא מפסיקים לבשר על שקיעתו - "מנועים קדושים" הוא סרט שכולו אהבת קולנוע והוא ניתן לכל מי שרגש זה מפעם בליבו.
מכסה המנוע של לאו קראקס
ריבוי העולמות המוכלים בתוך "מנועים קדושים" אינו ניתן להפרדה מהאלטר-אגו של קראקס, השחקן דני לוואן. ב-1984 הוא הופיע בסרטו הראשון של קראקס, "בחור פוגש בחורה", וכך גם בשני סרטיו הבאים "זה אצלה בדם" (1986) ו"הנאהבים מפריז" (1991). כמי שהיה רקדן לפני שהפך לשחקן, לוואן הוא דמות יוצאת דופן באנרגיה המגולמת בתנועה שלו, וביכולת שלו להפוך אותה לדינמו של קצב ודמיון בסרטיו של קראקס.
"מנועים קדושים" נפתח בצילומים מהפרה-היסטוריה של הקולנוע, פרגמנטים מעבודתו של אטיין ז'ול מאריי, רופא צרפתי שפיתח בשנת 1882 "רובה צילומים",
המקדים את הופעת מצלמת הקולנוע ושבאמצעותו הוא חקר תנועה מצולמת. כמו מאריי, כך גם קראקס חוקר תנועה, ואובייקט המחקר שלו - לוואן - הוא בה בעת גם השתקפות של הבמאי עצמו.
בהתאם להגיון זה, קראקס עצמו מופיע בפרולוג של הסרט בסצנה יפיפייה שבה הוא מגלם אדם המגיע מבעד לדלת מסתורית בחדר השינה שלו (אחת מאצבעותיו היא המפתח לדלת) לאולם קולנוע, ובו קהל ספק ישן ספק מת - דימוי אמביוולנטי שניתן להבנה כמרמז על סוף הקולנוע, או, להפך: על מהותה של החוויה הקולנועית כאקט של חלימה קולקטיבית. מכאן נפתחת הדרך למסע בתוך עולמות הקולנוע.
לנסוע קדימה, ברוורס
לוואן מגלם את דמותו של "אוסקר", איש עסקים היוצא בתחילת הסרט מביתו, ונכנס ללימוזינה שבה נוהגת סלין (אדית סקוב). אך הדרך אינה מובילה אותו למשרד, אלא לסדרה של משימות שבהן הוא לובש ופושט צורות, נכנס ויוצא מתוך עולמות. בדומה לשחקן סרטי האימה המהולל לון צ'ייני, הגוף של לוואן הוא מצע שהאיפור והשליטה הווירטואוזית שלו באבריו נעלימים תחת גודש הזהויות המתחלפות.
במהלך פרקי הסרט הוא יצא ויכנס מהלימוזינה המובילה אותו לעוד ועוד משימות: פנטזיה טכנולוגית של שחקן, המצולם בטכנולוגיות motion capture בעודו, עובד עם פרטנרית מצודדת במיוחד; או משימה "דרמטית", שבה הוא אב המנהל מערכת יחסים כאובה עם בתו המתבגרת; ויש רגעים קיצוניים של מוזרות מטרידה, כמו בחלק בו אוסקר הופך ל"Merde" מפלצת תאוותנית החוטפת את השחקנית אווה מנדז, ורגע פשוט של הפסקה במהלך הסרט שבו נגינה נמרצת באקורדיון הופכת לאחד משיאיו.
"מנועים קדושים" מזמין את אלו המכירים את סרטיו של קראקס, ושצפו בסרטים שהשפיעו על עבודותיו, לשחק במשחק זיהוי הציטוטים והמחוות. המסכה "מעיניים ללא פנים" של ז'ורז פראנז'ו, או התסרוקת של ג'ין סיברג מ"עד כלות הנשימה" של ז'אן לוק גודאר - אלו לא ציטוטים עקרים, אלא התייחסויות הנוגעות במהות ההיקסמות של קראקס מהקולנוע.
אך גם מי שלא משתתף במשחק יוכל, אם יבוא עם ראש מספיק פתוח לסרט ייחודי זה, לחוש שיש כאן רגש אמיתי: אלמנטים מטרידים של מוות ותחייה מחדש, ומפגש מלנכולי עם נוסעת אחרת בעולמות קולנועיים המגולמת על ידי קיילי מינוג. רגעים אלו מבהירים כי לסרט וליוצר יש עבר שממנו, למרות הכל, נישא מבט אופטימי אל האופק.
