פוטו-פוטבול: דם, יזע ומצלמות
לאורך חמישים שנה, שינו האב אד סייבול ובנו סטיב את הרגלי הצפייה בשידורי הספורט. NFL films שבבעלותם הביאה למסך את הדרמות והסיפורים האישיים ממגרש הפוטבול, ובראה סביבם מיתולוגיה. כנראה שהסופרבול לא היה נראה אותו דבר בלעדיהם
מאות מגישים, פרשנים, במאים, מפיקים, צלמים, אנשי סאונד ומומחים טכניים אחרים נהרו בימים האחרונים לניו אורלינס והתמקמו באתרים שונים בעיר שמארחת השנה את הסופרבול - גמר ליגת ה-NFL, אירוע השנה בספורט האמריקני וגם משדר הטלוויזיה הנצפה ביותר. רשת CBS היא בת המזל שתשדר את המשחק בין בולטימור רייבנס לסן פרנסיסקו פורטי-ניינרס, ותזכה ברייטינג העצום. אך גם מתחרותיה רוצות חלק בחגיגה - כולן שלחו נציגים והקימו עמדות שידור בעיר.
אנשי הטלוויזיה של הרשתות הגדולות כבר יודעים את העבודה, ובאמצעות הטכנולוגיה המתקדמת שעומדת לרשותם הם מסקרים את משחקי הפוטבול, בהם צופים מדי שנה עשרות מיליונים. אבל זה לא תמיד היה כך: הדרך בה מצולם ומסוקר הספורט הזה עברה לא מעט שלבים אבולוציוניים - ממשחק עם מסורת עשירה אבל לא יותר מדי אוהדים, לאחד מיסודות התרבות האמריקנית. אגדה של ממש עם עבר, הווה וכנראה גם עתיד. משהו גדול, שהתחיל בקטן עם אדם אחד עם אהבה בלב, ומצלמה ביד - אד סייבול, מייסד חברת NFL films.
לגעת בליגה
NFL films היא הזרוע הדוקומנטרית של ליגת הפוטבול האמריקנית - מקרה יחיד ומיוחד של חטיבה קולנועית עצמאית מטעם ליגה ספורטיבית. היא נוסדה לפני כחמישים שנה כבלייר הפקות על ידי סייבול, יהודי חביב, שחיין אולימפי ושחקן תיאטרון בעבר. אחרי מלחמת העולם השנייה עסק בשיווק בגדים. ב-1962 יצא למשימה ראשונה משמעותית כקולנוען: סיקור משחק הגמר של הליגה (בפורמט שקדם לסופרבול). בכמה הוא רכש את הזכויות, אתם שואלים? 4,000 דולר.
התוצאה היתה מפתיעה ויוצאת דופן: סייבול זיהה את ההיבטים העלילתיים של המשחק - הדרמה, הכאב, ההקרבה ועבודת הצוות, שמחת המנצחים כמו גם תוגת המפסידים. באמצעות מצלמת ה-16 מ"מ שלו, ארג את הכל לכדי סיפור מרגש עם התחלה, אמצע וסוף. יצירה דוקומנטרית של ממש, שהתייחסה להתרחשויות - אך מתוך נקודת מבטם של בני האנוש על המגרש, על הקווים וביציעים. הוא הצליח לגעת בשחקנים, בצופים וגם בראשי הליגה, שרכשו את חברתו ב-1964.
עם תקציב גדול יותר ונכונות של הממסד ללכת עם החזון היצירתי שלו, יצא סייבול עם בנו סטיב למסע בין איצטדיוני ארצות הברית בניסיון לקלוט את המשחק מהזווית החדשה שלהם. סטיב בן ה-22 היה לאיש השטח של המיזם החדש, ובהמשך אף ירש את אביו כנשיא החברה. לימים הגדיר את מבצע הצילומים המדובר: "האירוע האנושי היחיד שאיכלס יותר סרטי 16 מ"מ מאשר ליגת הפוטבול, היה מלחמת העולם השנייה".
ב-1966 הוציאה חברת NFL films את "They Call It Pro Football", סרט דוקומנטרי ראשון שהתיימר להמחיש את חוויית הפוטבול מתחילתה ועד סופה - פעילות הקהל מחוץ לאיצטדיון, הטקסים, השחקנים, השופטים והמהלכים על המגרש.
סטיב סייבול, שהחליט שהוא רוצה לסקר פוטבול כמו שג'ון פורד מביים מערבונים, כתב את הטקסט לקריין ג'ון פסנדה. בקולו הדרמטי, פתח בדברים: "זה מתחיל בשריקה, ונגמר באקדח". פתיח ראוי לדרמה המתח שהסייבולים ביקשו להציג בפנינו.
"They Call It Pro Football" מ-1966
"They Call It Pro Football" הפך לקלאסיקה, לא רק בתחום סיקור הספורט - ולראייה בחירתו השנה לרשימת נכסי צאן הברזל הקולנועיים המיועדים לשימור על ידי ספריית הקונגרס האמריקנית. במקביל ליציאת הסרט, עברה ליגת ה-NFL שינויים מבניים והפורמט של הסופרבול בא לעולם. המשחק ודרך הסיקור שלו עברו שינוי. עכשיו, כשמורשת הספורט מתועדת כסיפור, כמיתולוגיה, ניתן היה להניע קדימה גם את ההתמודדויות על המגרש וכוח המשיכה שלה אצל הצופים.
בצהרי היום על המגרש
אחד מהאוהדים היה ברט לנקסטר, שנאות להצעת הסייבולים לתת מקולו להפקה הבאה, "Big Game America" מ-1969, בתמורה לכדור פוטבול חתום על ידי מזכ"ל ה-NFL, פיט רוזל. כוכב העל ההוליוודי העניק מזוהרו לסרט, שביקש לספר את סיפורו של הקווטרבק דון מרדית', במשחק בין קבוצתו דאלאס קאובויז למינסוטה וייקינגס. לצד צילומים מן המגרש ודיונים מחדרי ההלבשה, הוחדרו לסרט גם קטעים ממהדורות החדשות ואף מהמערבון "בצהרי היום". הכל בשביל הסיפור.
לאורך השנים התרחבה חברת NFL films בחסותה ובמימונה של הליגה, והצטרפו אליה גם כוחות יצירתיים חדשים, עליהם פיקחו מקרוב הסייבולים. הם גם התמקצעו והתפתחו, למדו תוך כדי תנועה - ואכן, תנועה היא האלמנט החשוב ביותר בסרטים. הם עשו הכל כדי להדגיש אותה, וגם את הנפח הדרמטי שלה. הם סיפקו צילומים מרהיבים מהמשחק, וערכו אותם לצד חומרי גלם משעשעים שלוקטו מהיציעים; הם גייסו את קולם הסמכותי והעמוק של פסנדה, לנקסטר, ובהמשך גם את ג'יימס קובורן וטום סלק לצורך קריינות - אך נתנו פתחון פה גם לשחקנים, למאמנים, לאוהדים ואפילו לאפסנאים.
חם וקר. משחקי פוטבול במזג אוויר בלתי נסבל
סייבול הצעיר כתב את הטקסטים מלאי הפאתוס, ושילב אותם במהלך העלילתי שבנה באמצעות התסריטים שגיבש. הוא אף לא בחל במניפולציות שונות בחדר העריכה: השתמש בהילוכים איטיים, או מהירים - הכל לטובת קידום המהלך הדרמטי. "היום הטכניקות הללו כל כך נפוצות שקשה להאמין עד כמה רדיקליות הן היו בעבר", אמר באחרונה, "האמינו לי, זה לא היה קל לגרום לאנשים לקבל אותן, אבל אני חושב שזה היה שווה את המאמץ".
לצלם מהשוליים
סייבול גם שילב מוזיקה לצד הקריינות, אך הקפיד בראש ובראשונה להתמקד בגיבורי הסיפור: השחקנים, המאמנים, האוהדים. מיקרופונים הושתלו במגרש ובחדר ההלבשה וקלטו סאונדבייטס מהשטח - ביניהם כמה פנינים של ממש. לעתים היו אלה נאומים מרגשים, לעתים קללות, ולפעמים קולות התנגשות וזעקות הכאב שנלוו אליהם.
סקר הקללות הגדול: יותר ביפים ממילים
מעבר לניסיון להעצים את האימפקט הדרמטי של המשחקים וגיבוריהם, הפנו במאי NFL films מבט הצידה אל הסיפורים הצדדיים, השוליים, ומצאו שם אוצרות של ממש: אמונות תפלות של שחקנים ואוהדים; מעודדות ופונפונים; הצ'יזהדס ("ראשי הגבינה" מגרין ביי) ו"המגבת האיומה" של אוהדי פיטסבורג; אוסף הגרביים של אוקלנד ריידרס; שופט הפלילים שבילה את ימי ראשון באיצטדיון בפילדלפיה לצורך שיפוט מהיר של אוהדי האיגלס - כל אלו, ורבים אחרים איכלסו סרטים משלהם.
כך שינו הסייבולים את הדרך בה האמריקנים צפו בפוטבול ובספורט בכלל. לא עוד תיאור יבשושי של המשחק, כשהסיפור נתלה על המהלכים במגרש, אלא חבילה עלילתית שלמה וצבעונית עם סיפורים אישיים, תפניות מותחות ונפח דרמטי. כל אלו גרמו לשינוי תודעתי של הצופים, שפוטבול הפך עבורם גדול מהחיים. מיתולוגיה עם גיבורים, אגדות ואירועים מונומנטליים שהיו באמת - כל אלה הפכו לחלק מהזיכרון הקולקטיבי של האוהדים. זיכרון קולקטיבי שעוצב, תועד ונאגר על ידי NFL films.
מאחורי ה-NFL films. פרסונליזציה של המשחק
ב-1995 פרש אד סייבול מתפקידו כנשיא NFL films, ובנו נטל באופן רשמי את הובלת החברה והביא אותה לגבהים חדשים. בין השאר, יצר את סדרת הדוקו-ריאליטי "Hard Knocks" בשיתוף HBO, שהפכה להצלחה מסחררת. ב-2003 זכו השניים בפרס אמי למפעל חיים, וב-2011 נבחר האב להיכל התהילה של הפוטבול. "אנחנו רואים את המשחק כאמנות כמו שהוא ספורט", אמר הבן סטיב במעמד זה, "זה עזר לנו להזין לא רק את המורשת של המשחק, אלא לפתח את המיתולוגיה שלו".
לאורך חמישים השנה האחרונות, זכתה חברת NFL films בלא פחות מ-107 פרסי אמי (סטיב סייבול זכה עצמו ב-35). החברה הפכה למוסד של ממש - מקצועי ומוערך אצל אולפנים וגופי הפקה בכל התחומים (כך למשל נחלצו לסיקור טבח הספורטאים הישראלים במינכן, עבור NBC). מדובר גם בחברה מניבה מבחינה כלכלית: מה שהתחיל ב-1962 כחלטורה קולנועית בלי תקציב, מכניס כיום כ-50 מיליון דולר בכל שנה.
אד וסטיב סייבול הם דוגמה למחשבה מקורית, יצירתיות, נחישות ואהבה גדולה. בלי כל אלה, לא היתה מתרחשת המהפכה האדירה שהובילו, ויתכן כי ענף הפוטבול לא היה מצליח, אהוב ורווחי כל כך (רשתות הטלוויזיה האמריקניות משלמות מיליארדי דולרים עבור זכויות השידור השנתיות של משחקי הליגה).
בלי התשתית הסיפורית והמיתולוגית שעיצבו, ספק אם ביום ראשון היו מגיעים אנשי טלוויזיה רבים כל כך לניו אורלינס, כדי להעביר את שידור הסופרבול לכ-110 מיליון צופים ברחבי ארצות הברית. לרוע המזל, סטיב סייבול לא יהיה ביניהם: הוא הלך לעולמו בספטמבר האחרון בגיל 69 ממחלת הסרטן. הוא נאבק בגידול שהתגלה במוחו תוך הגדרת יעד - להיות נוכח בטקס כניסת אביו בן ה-96 להיכל התהילה, בו הוא עצמו נשא דברים. הוא התעקש גם להמשיך בפעילות בחדר העריכה עד יום מותו.
מחווה לסטיב סייבול
"סטיב הוא אגדה בביזנס הזה", ספד לו נשיא רשת ESPN, ג'ון סקיפר.
"הוא היה מנהיג דינמי ומקורי שהפך את חברת NFL films לכוח שהיא היום. העבודה שהוא והצוות המוכשר שלו יצרו בכל יום, היא אחת הסיבות לכך שכל כך הרבה אוהדים אוהבים את משחק הפוטבול היום".
"סטיב סייבול היה הגאון יצירתי מאחורי NFL films", הוסיף הקומישינר של הליגה, רוג'ר גודל. "הדבר היחיד שהשתווה לתשוקתו לפוטבול, היה הכישרון והאנרגיות שלו. המורשת של סטיב תהיה לעד חלק מה-NFL. הוא היה תורם משמעותי להצלחת הליגה, אדם ששינה את הדרך שבה אנו צופים בפוטבול ובספורט". נוכח תרומתו הגדולה והמורשת האדירה שיצר, אפשר לצפות שבקרוב יהיה מי שייצור גם סרט על דמותו.
