ביקור בגטו: לצוענים אין משה - ואין חלום
הצוענים במולדובה חיים בגטאות מוכרים ומוגדרים, בלי עתיד ובלי תקווה. אפילו לשאוף הם כבר לא מסוגלים, והסביבה שלא עצרה את השמדת יהודיי האזור - עודנה רואה ושותקת. הרהורים על פרשה אקטואלית במיוחד
אני נמצא בדרכי ארצה מביקור בכמה מהגטאות שבהם מתגוררים הצוענים בסלובקיה. כן, "גטאות". כך הם קוראים ליישובים הללו מבלי להתבלבל. הוזמנתי על ידי ארגון סלובקי מרכזי העוסק בשיקומם. ביקרתי במולדובה שליד העיר קושיצה. ראיתי כמה עשרות מבנים תקועים. זבל בכל מקום, המבוגרים אינם עובדים, גרים עשרה נפשות בחדר אחד. הכל מתבצע באותו החדר לעיניי כולם.
ולמדה מה שלמדה. שאלתי אותם מה החלום שלהם. כשהגעתי לסבסטיאן הוא אמר שחלומו הוא ששני ילדיו יגדלו כמו שצריך. שפשפתי את עיניי. "כן", אמרו לי מארחיי. "הוא בן 16 והוא כבר אבא לשני ילדים".
כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו
במרכז הקהילתי במולודבה שהוקם על ידי העמותה שהזמינה אותי, ישבה קבוצת מתבגרים בני 14-16 בעיניים בורקות,
ממתק מפרשת יתרו
לא למדנו כלום
יורם טהרלב
עצותיו של יתרו - הראשונות בהיסטוריה שמציעות הפרדת רשויות - מלמדות אותנו דבר שהיה ידוע לחכמינו לכל אורך הדורות: שעם ישראל אינו יודע לנהל שלטון כראוי. צריך גוי כמו יתרו שידריך אפילו את משה רבנו, ועד היום הברדק חוגג
"גטאות" הם אמרו בלי להתבלבל. המילה הזו קדחה בראשי, וכשהילכתי ברחובות העיר הקטנה קושיצה, וראיתי מבחוץ את בתי הכנסת הנהדרים והשוממים שלה, שעומדים כמצבת זיכרון ל-12,000 יהודיה שרובם נספו בשואה, עלתה השאלה שבעתיים: האם האנשים האלה לא למדו את הלקח? האם לא הבינו עד לאן השנאה והדעות הקדומות יכולות לקחת אותם, אותנו?
האנשים הנפלאים של הארגון המקדם את הצוענים (המכונים ROMA) חשים שהם פועלים בסביבה בלתי אפשרית. מנסים לקדם ולשפר, במקום שבו יש רק דחייה ותיעוב.
יצר לב האדם עדיין רע
הביקור הזה היה עבורי מבוא טוב לפרשת יתרו שאותה אנו קוראים השבת. הלכתי למרכזים הקהילתיים שם, וחשבתי על הפרשה. חשתי שאני מתחבר במקום עמוק יותר אל רעיון "עשרת הדברות" המגיעים מהשמיים, כציווי מוחלט ומחייב.
ערב נסיעתי למדתי את הפרשה עם החברים הנפלאים ממכינת "בית ישראל" שבגילה. "למה מצוות?" שאלתי אותם. "למה החדירה לפרטי-פרטים? למה בציווי מבחוץ ולא באמת האישית הצומחת מבפנים?"
את התשובה קיבלתי בביקור בגטאות הצוענים. האדם יכול לראות את המחזות קורעי הלב האכזריים ביותר, ועדיין לא להיטיב את דרכו. "יצר לב האדם הרע מנעוריו" חזק יותר מהחוויות החיצוניות הניחתות עליו. האדם זקוק לצו החיצוני שינקה את לבו, או לפחות שיתעמת איתו; עם הלב העקוב והעקום.
הצוענים תקועים ב"מצרים" שלהם
"מה החלום שלכם, ילדים?" שאלה אירמה, מדריכה צוענייה העובדת במרכז הקהילתי כשרק התחילה את דרכה שם. "להיות מובטלים ולעסוק בעבודה יזומה של הממשלה", אמרו הילדים, רוצים בסך הכל להיות כמו ההורים שלהם.
"מה החלום שלכם, ילדים?" שאלתי אני כשפגשתי אותם ביום חמישי האחרון. התשובות שקיבלתי כבר היו שונות: "מורה, מכונאי רכב, זמר, טבחית", היו התשובות. "אתה לא ידע איזה שיפור זה", אמרה לי אירמה. ואז שאלתי אותם: "ילדים, מי חולם להיות רופא, עורך דין, מהנדס?" השתרר שקט מביך, ואז כל החבורה פרצה בצחוק של חוסר אמון. מעין צחוקה של שרה אימנו כששמעה בגיל תשעים שהיא עומדת ללדת את יצחק. זה עדיין רחוק מבינתם.
ואז שוב הבנתי שאדם לא יכול לצאת ממצרים בכוחותיו שלו. החסידים דורשים "שיציאת מצרים" הינה "יציאה מהמיצרים". הצוענים לא מצליחים לצאת מהמצרים שלהם. מאז המאה ה-14 הם משוטטים ברחבי אירופה, ולא מצליחים לפרוץ את הדימוי, את חומות השנאה, הריחוק והבידול.
מסתבר שגם כדי לחלום צריך את משה רבנו, שיעז לשאוף עבור המיליונים שלא מכירים את הפועל הזה "לחלום". אלמלא ה' מוציא את ישראל באמצעות משה, עם ישראל היה ממשיך להתבוסס בעבדותו ובשפלותו, בלי לחלום אפילו, ובוודאי שבלי לפעול.
למדנו בפרשות יציאת מצרים ומתן תורה, שהמעורבות האלוקית, החיצונית לאדם, הכרחית על מנת לחולל שינוי במצבו של האדם.
לפנייה לכתב/ת 
עדיין נרדפים. צוענים
צילום: רויטרס
מומלצים
