כשרות קלדרון צודקת - וכשהחרדים צודקים
התורה הופקרה לכל מי שרוצה ללמוד בה בין אם הוא חרדי, אישה או גוי. כבר חז"ל קבעו כי אין איש רשאי לנכס אותה לעצמו. אבל בדבר אחד החרדים צודקים: התשוקה לתורה והתשוקה לריבונות לא חיות יחדיו בשלום, וזה האתגר האמיתי שלנו
כשהוראות בנייה הופכות למדרש
פרשת השבוע "תרומה" עוסקת בהוראות בניית המשכן וכליו. הפרשה פותחת בהנחייה ולפיה יוקם המשכן לא מכספי מיסים, אלא מתרומות בני ישראל. כמקובל בענייני תרומה, אין סכום אחיד, וכל אדם יתרום כאשר ידבנו לבו: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כ"ה, ב').
<< כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו >>
הוראות בניית המשכן כתובות כולן בלשון יחיד: "ונתת","'ועשית", "ושמת" וכן הלאה, רק ההנחיות לבניית הארון שבו יונחו לוחות הברית, כתובות בלשון רבים: "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" (שמות כ"ה, י'). לשון יחיד, לשון רבים - זה יכול להיות עניין זניח. אלא שחז"ל בקשו לעשות מההבדל הזה עניין.
בעניין הזה החרדים טועים
"כשאמר הקדוש ברוך-הוא למשה לעשות את המשכן, אמר לו על כל דבר ודבר: 'ועשית', ועל הארון אמר 'ועשו'. למה? אלא שציווה הקדוש ברוך-הוא לעשותו לכל ישראל, שלא יהא לאחד מהם פתחון פה על חברו לומר שאני נתתי הרבה בארון, לפיכך אני לומד הרבה, ואני יש לי בו יותר ממך, ואתה לא נתת בארון כלום אלא מעט, לפיכך אין לך חלק בתורה..." (מדרש תנחומא, ויקהל ח').אם כן, הציווי על בניית הארון נאמר בלשון רבים, כיוון שלוחות הברית - תמצית התורה - נמצאות בארון. הוראות הבנייה נאמרו בלשון רבים לסמל לנו שלכל אדם ואדם חלק שווה בתורה. לפי מדרש זה אין "בני תורה" ואין אנשים ש"תורתם אומנותם", ובוודאי שאין "איום קיומי מאוכלי נבלות לומדים תורה". לכולם זכות שווה ללמוד תורה.
בהתאם לאותה גישה, ממשיך המדרש ומסביר מדוע בחר אלהים להעניק את התורה דווקא במדבר: "ולמה נתנה התורה במדבר? לומר מה המדבר מופקר לכל בני אדם, אף דברי תורה מופקרים לכל מי שירצה ללמוד, שלא יהא אדם אומר אני בן תורה ותורה נתונה לי ולאבותיי, ואתה ואבותיך לא הייתם בני תורה אלא אבותיך גרים. היו לכך כתיב (דברים ל"ג) 'מורשה קהלת יעקב', לכל מי שמתקהל ביעקב".
המדבר מופקר, וכל הרוצה לילך בו מוזמן, וכך גם התורה מופקרת לכל, וכל הרוצה ליטול – יבוא וייטול.
הטענות המושמעות תדיר (בין השאר בטוקבקים של טור זה) על כך ש"חילונים", "רפורמים", "נשים" ושאר אחרות
ואם לא די היה בכך, מקצין הדרשן את דבריו חותם בקביעה הבאה: "אפילו הגרים שעוסקים בתורה שקולים הם ככהן גדול, שנאמר (ויקרא, י"ח): 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה' אלהיכם', כהן ולוי וישראל לא נאמר, אלא אדם, לפיכך 'תורה אחת ומשפט אחד יהיה' (במדבר ט"ו)... שמעיה ואבטליון, בני בניו של סיסרא היו, ולמדו תורה ברבים כאנשי כנסת הגדולה, כל כך למה? שהתורה ניתנה לישראל".
לא כהנים ולא "בני תורה". הילדים של סיסרא ושאר אוייבי ישראל, בנות החרדים וילדי הרפורמים, כולם, כאנשי כנסת הגדולה, מוזמנים ללמוד וללמד ברבים תורה.
בעניין מרכזי אחד החרדים צודקים
אם התורה מופקרת לכל, וכל הרוצה ליטול יבוא וייטול, מי יישא בנטל? לימוד תורה, כמו פעילויות תרבותיות אחרות,
לא מייצר כסף ושאר משאבים חומריים. אם קיבלנו על עצמינו שאין "מיוחסים" הראויים להמית עצמם באוהלה של תורה, ואם לכל אחד מותר, אנחנו בבעיה תעסוקתית רצינית. או שנחטא לעיקרון שבמדרש שלעיל, ונמיין את לומדי התורה ל"ראויים יותר" ול"ראויים פחות", או שלא נצליח לבנות מדינה.
מתח קשה זה בין לימוד תורה להקמת מדינה נמצא במדרש הבא (במדבר רבה, חקת י"ט): "למה ניתנה במדבר? כשם שמדבר לא נזרע ולא נעבד, כך המקבל עול תורה, פורקים ממנו עול 'דרך ארץ'. כשם שמדבר אין מעלה ארנון, כך בני תורה בני חורין בעולם הזה. דבר אחר: במדבר מי מקיים את התורה? מי שמשים עצמו כמדבר ומפליג עצמו מן הכל".
התורה ניתנה לעם ישראל במדבר, מקום שהמהלכים בו פטורים מעול "דרך ארץ", עולן של עבודת היומיום ותשלומי המיסים למדינה. במדבר אין אפשרות לצבור רכוש, אבל בתמורה גם אין מדינה ואין דאגות. כך יכולה התורה להיות לנחלתם של כולם.
הפנטזיה היהודית ארוכת השנים
בניגוד לנרטיב המנוסח במגילת העצמאות, ולפיו "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית" -
הנרטיב היהודי ארוך השנים הוא: "במדבר קם העם היהודי, ובגלות עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית" (כן, גם את דמותנו המדינית עיצבנו בגלות).
האתגר הגדול שמעוררת החברה החרדית בישראל, איננו השירות בצבא, אלא השיוויון בנטל, ואם להיות מדוייקים יותר – הנטל עצמו. החברה החרדית מבטאת קול יהודי אותנטי, ולפיו אי אפשר "גם וגם". הרעיון שהתורה אינה נחלתם של "בני תורה", אלא של כל החפץ לבוא בשעריה (והגדירו תורה כתרבות, אם תרצו בכך) - מאותגר על ידי הרצון להקים מדינה יהודית.
התבוננות קצרה על חלוקת המשאבים בין תקציב הבטחון לתקציב החינוך תלמד על מורכבות הבעיה. זה לא עניין של מה-בכך, זה פער תרבותי עמוק בין התשוקה לריבונות לתשוקה לתורה. לא סתם מספרת לנו התורה, ומדגיש המדרש, שהתורה נתנה בסיני והתפתחה בעיקר בגלות. האם אפשר להיות גם עם של "בני תורה" וגם "עם ככל העמים"? בסוגייה זו החברה החרדית הלא ציונית, מעלה אתגר שמחייב התייחסות רצינית ומחשבה רבה.
שבת שלום.
לפנייה לכתב/ת 
