תורתו-מעמסתו: הנטל הפרטי של צחי
בהתחלה רותם החליף את שמו, אחר כך ביקש מהוריו להכשיר את הבית ולהתלבש צנוע, והיה צריך ספרים, חליפות ודמי כיס. יום אחד הפתיע והודיע שהוא מתחתן, ואבא של רותם נאלץ לעבוד גם כשומר לילה כדי לממן את האברך, אשתו ושני ילדיהם
לפני עשור בדיוק הכרנו. אמצע החורף, הדוד התפוצץ, וחברים המליצו על צחי, האיש שמוכן לטפס על גגות למרות הסערה בהתראה הכי קצרה, ולא חושב שהוא עושה למישהו טובה כשהוא מתקין דוודים.
<< כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו >>
תוך שהוא מתעמת עם איתני הטבע ועם הפסקת חשמל שצנחה עלינו, נפל הסלולרי שלו למרזב ומת: בנימוס שגבל במבוכה ביקש ממני לעשות בטלפון הקווי כמה שיחות שהיו דחופות לו, ולמרות שיצאתי מהסלון כדי לאפשר לו פרטיות, לא יכולתי שלא לשמוע שיש צרות, וכששבתי הצעתי לו תה, וישבנו ולגמנו – ואולי בגלל הקור והחושך ואולי בגלל המצוקה, הוא פתח את הלב: זה הילד, אמר. אלוהים יודע מה יהיה איתו.
הילד – נקרא לו כאן רותם – עשה צרות: בגיל 16 הסתבך עם חבורה די מפוקפקת של שתיינים קטנים ואלימים. אחרי קטטה קשה אחת כבר אי אפשר היה להתחנן בפני השוטרים לעזוב את הילד, ונפתח תיק על עבירות של תקיפה. צחי חשש מאוד מפני העתיד, הצבא וסיכוייו של הילד לצאת לדרך בוגרת ועצמאית, כשחטוטרת משטרתית על גבו.
דיברנו ארוכות על ילדים וצער גידולם בעולם שהופך אלים יותר ויותר, ועל כמה שצריך לשמור עליהם מפני התרבות במקום לחשוף אותם אליה, ועל דברים רבים אחרים: תוך כדי השיחה היה ברור שאנחנו הולכים ומתיידדים. בסוף השאיר כרטיס ביקור, ואמר: כל מה שאת צריכה לתקן, בסדר?
לפחות הוא לא מסתבך
לימים הפכו התיקונים לתירוץ לשיחות שתמיד היו מתחילות ברותם, הבכור המדאיג מבין שלושה, כולם תלמידים טובים וילדים מצויינים.
שמחתי עם צחי שהתיק נמחק ורותם התגייס, נחרדתי יחד איתו מעבירת המשמעת שהדיחה אותו מקורס פיקודי, ושמעתי בסקרנות על החבורה החדשה שלו: הם נפגשים כל שישי ושבת עם רב אחד ולומדים מה שהם לומדים, סיפר צחי האתאיסט המושבע, והוא אמר שצריך להכשיר את המטבח, אז קנינו כיורים חדשים, ועשינו מה שהרב שלו אמר, והרבנית לימדה את אמא שלו לבשל כך, כדי שהוא יוכל להמשיך לאכול בבית. אמר ומשך בכתפיו: לפחות הוא לא מסתבך.
שישה חודשים לאחר מכן, רותם החליף את כל המלתחה שלו. זרק את הג'ינס, ביקש וקיבל כסף לכותנות ומכנסיים מהוגנים, לתפילין קצת יותר כשרים מאלה שקיבל לבר מצווה, לספרים שצריכים להיות בכל בית, ארון חדש עם דלת זכוכית לאחסן אותם ומצעים ווילונות בלי חשש שעטנז.
אחר כך הוא אמר שאמא שלו ואחותו כבר לא יכולות להסתובב ככה בבית במכנסיים קצרים, ולראשונה צחי נחרד: אתה לא תנהל את החיים שלנו, אמר, ואולי אפילו הרים את הטון שלא כמנהגו. כבר ויתרנו לך מספיק.
כמה זמן שהקב"ה ירצה
עד מהרה התברר שרותם חושב אחרת. יום אחד, והוא כבר תלמיד ישיבה מן המניין, שב הביתה והודיע שמעתה יש לקרוא לו בשם משה יצחק, כי הרותם הוא השיח הרומץ לפתח הגיהנום. צחי בלע את השינוי החדש, לא הזכיר לו שלכל איש יש שם שנתנו לו אביו ואמו, וסבר שאולי זה הזמן המתאים להתחיל לדבר על העתיד: מה בדיוק משה יצחק מתכוון לעשות עם עצמו, שאל. מה עם לימודים, מקצוע וכל זה.
משה יצחק אמר: שום דבר, אני בישיבה. עד מתי? שאל צחי. כמה זמן שהקדוש ברוך-הוא ירצה, הודיע התלמיד הנלהב, זה הייעוד שלי. אבל אפשר גם, כאילו, ללמוד? הקשה צחי, הרי גם לדתיים, אפילו לחרדים, יש מסגרות ואפשר ללמוד דברים, וכבר דיברנו על זה שתהיה מורה דרך, משהו שרצית לעשות. בטח יש קורס למורי דרך לחרדים, או משהו כזה.
לא, אמר משה יצחק. מורה דרך? הרבה פריצות יש בדרך. נהג מונית? לא, חס וחלילה יעלו נשים. יועץ מס? מה פתאום, גם ביטול תורה וגם סכנה לעיניים. על מורה לספורט אין מה לדבר, הרי מיום שהוא בישיבה, אמר בגאווה, לא עשה כושר. אז מה אם פעם זה היה חשוב, בעולמו החדש אין צורך בשטויות כאלו.
הילד לומד, אבא עובד
לאט-לאט התברר לצחי שכל הצעה נפסלת מיד, כולל רעיונות לעיסוקים בתוך העולם החרדי. משה יצחק פשוט רצה ללמוד כל היום, לחזור הביתה מאוחר בערב וללמוד עוד קצת בחדרו. על פי השקפתו, כיוון שהלימוד הזה מחזיק את כל עם ישראל בחיים, ובכלל כך גם את משפחתו, שומה עליה לתגמל אותו בשירותים ללא תמורה וללא עזרה בבית מצדו, למען לא יהיה ביטול תורה, ובכסף ככל שהוא יצטרך, כי זה לא כסף לבילויים או לשטויות, חלילה.
צריך חליפות מהודרות ומגבעות לשבת. צריך עוד ספרי קודש, וצריך תמיכה מפני שגם אברך ממומן נאלץ להתקיים על סכומים זעומים במיוחד, ומה יהיה עם הנסיעה לאומן ונסיעות ההשתטחות על קבר כזה או אחר, שהן כולן הכרח? וקטנוע לנסיעות לישיבה, כי האוטובוס, כידוע, מלא נשים?
צחי חרק שיניים. על כוס תה במטבח שלי אמר, שוויון בנטל? הצחקתם אותי לגמרי. אני והנטל הפרטי שלי בבית, והוא כבר בן 24 ובחיים שלו לא עבד יום אחד, ואני כבר בן 55 והגב שלי הרוס מעבודה, וכל הזמן הוא צריך יותר ויותר.
הצעתי לו לנסח תנאים ואולטימטום, אבל משה יצחק הבהיר שאם ייאלץ לעשות דבר שמנוגד לאמונתו, הוא פשוט יחתוך וזהו, מעטים ההורים שיכולים לעמוד בפרידה טוטאלית מן הילד שלהם, אפילו בן 24. צחי לא היה מסוגל.
אבא לוקח משכנתה שנייה
ויום אחד הוא התקשר להודיע: רותם - סליחה, משה יצחק - מתחתן, ואמרתי מזל טוב, והוא אמר כן, בטח. הודיע לי אתמול שבעוד שישה שבועות. לא סיפר לי כלום, לא פגשנו את הכלה, אין לנו מילה להגיד, אבל חתונה צריך לארגן. למשפחה שלה אין אמצעים – ולא, הוא לא מסוגל להגיד לבן הבכור שלו לך תסתדר עם מה שיש לך.
לקחנו משכנתה שנייה, נאנח. הצ'קים יכסו את העלות, ניסיתי לנחם. התברר שלא מקובל לעשות כן בעולמו של משה יצחק. הצ'קים אמורים לאפשר לזוג הצעיר, אברך משי ועלמה בת 18 שעדיין איננה עובדת, לנהל משק בית. אבל צריך גם בית, לא? כלומר דירה בשכירות, ואיך יממנו אותה המובטלים הללו אם לא מכיסו של צחי?
בגיל 55 מצא את עצמו איש לא אמיד, עצמאי טרוד בבעיות פרנסה משלו, מממן עוד משפחה. ככה מקובל אצלנו עד שהילדים מסתדרים והבת לומדת מקצוע ומפרנסת. הבהירו לו הורי הכלה, אנשים נעימי סבר וחרדים-לייט, ולבו לא מלאו לומר: אבל אצלנו זה לא מקובל, ורותם הוא מאצלנו, ואני לא בנוי לחיות את החיים שלו ושל הבת שלכם וגם לממן אותם, רבאק: מעמד הביניים הקורס זה אני, ואני לא יכול לקרוס פעם אחת כחילוני מוחלט, ופעם שנייה כמי שתומך באורח חיים שאני לא חלק ממנו.
המשפחה הצעירה עברה לדירה קטנה ונאה, כי הרי גם צחי עדיין רוצה לתת למשה יצחק את המיטב שהוא יכול. ומה יעשה, יילך לגור ברחוב? וברור שצריך להתגורר בשכנות לישיבה, גם אם מחירי השכירות שם נסקו פלאים בעת האחרונה. וברור שצריך למלא את המקרר לאנשים הצעירים האלה, ולשלם חשמל ומים וועד בית – כי מאיפה להם כל זה.
עוד הלוואה אחת - ודי
שלושה חודשים אחרי החתונה נודע לצחי כי בעזרת השם יהפוך עוד מעט לסב:
עוד הלוואה אחת ודי, הבטיח לעצמו. אחרי הכל, נכד ראשון. וכן, ברור שצריך ברית מילה ולהזמין את כל חבריו של צחי לישיבה. וברור שצריך פעוטון כדי שרעייתו תצא ללמוד משהו, אבל בינתיים, אויה, זה לא מסתייע – כי בעזרת השם יש הריון שני, מבורך אבל קשה.
מה יהיה איתך, מה? זעק צחי בפגישתו האחרונה עם הבן. השם יזון ויפרנס, אמר מי שהיה פעם רותם. אז תגיד לשם שישתמש בחשבון בנק אחר, סנט צחי ויצא מדירת הזוג בטריקת דלת. לא, זה לא נמשך זמן רב מדי: ביום שישי האחרון פגשתי אותו בתור לקופה של הסופר, אחרי שמילא שתי עגלות לשתי משפחות. מה קורה, שאלתי. לא משהו, אמר. עייף. חוץ מהדוודים והתיקונים, עכשיו אני עושה שמירות לילה באיזור התעשייה. אין ברירה, עוד חודשיים יש לי נכדה, והבית קטן עליהם.
לפנייה לכתב/ת 
