משבר ישיבה: תלמידים קורסים תחת הגמרא

"בישיבה, אם לא אוכלים או ישנים - לומדים", זו האקסיומה שמציב דוד טאובר בפני צופי הסרט שלו מיד בתחילתו. אבל מה קורה אם אחד הבחורים אינו מסוגל ללמוד? בסרט הגמר של טאובר, "זר לא יבין זאת", שהוקרן אתמול (ד') כחלק מסרטי הבוגרים של בית הספר לקולנוע "מעלה" - נפרסת חוויית הישיבה דרך עיניו של בחור צעיר החווה "מַשבר" (במלעיל), תופעה מוכרת בעולם הישיבות, המתוארת כניתוק רגשי ואי-יכולת ללמוד.

כל עדכוני בחירות 2013 - באתר הבחירות של ynet

הסיפורים הכי חמים - בפייסבוק של ynet, וכל מה שיהודי - כאן

• צפו: כשהשיח' הירדני פגש את הרב של צפת 
• מאסטר מאמא: הכי שפית, הכי חרדית
  

טאובר (תכף בן 30), נשוי ואב לילד, חוזר בסרט אל חדר נעוריו בישיבת בית אל. שם, ולא בכוונה תחילה, צולמו רוב הסצנות בסרט. "בדיוק כמו שדמיינתי אותם", הוא אומר. "לכאורה, מדובר בנושא 'לא תקני' לסרט ישיבה. אף אחד לא מת, לא חוזר בשאלה ולא מתאהב בחברותא שלו. הסרט עוסק בחוויה פנימית שאופיינית לישיבה, ועם זאת, ניתוק הוא חוויה אוניברסלית".

כמו שביזות צה"לית, רק עם מימד רוחני

"ה'משבר' קורה בדרך כלל בשנה הראשונה בישיבה, אבל זה יכול להתרחש בנקודות זמן שונות במהלך הלימודים", מסביר טאובר. "ברמה הפרקטית, זו ממש נכות - אי אפשר ללמוד, ובישיבה לומדים כל הזמן. כולם לומדים שעות, ואתה לא מסוגל לקרוא שורה בספר. בסופו של דבר אתה מצליח לקלוט מתוך ערפל הבידוד, שאתה לא לבד: הבחור הכי מוכשר שיושב שתי שורות מאחוריך, נמצא בדיוק באותו מצב. בחורי ישיבות מכירים את התופעה, כולם מדברים על 'משבר'.

"זה די מקביל לקטע של השביזות הצה"לית, רק עם מימד רוחני. אנחנו, כיהודים, מאמינים שהיום מתחיל מהלילה, נקודת המוצא היא תמיד במקום של קושי. הסרט נועד, בין היתר, לאפשר גם לאחרים להבין את זה.

"מועדון קרב" סטייל הרב קוק

הסרטים "מועדון קרב" ו"טריינספוטינג" היוו, לדברי טאובר, השראה לסרטו. חוויית הטשטוש המתמיד בין מציאות לחיזיון, מופיעה גם אצלו. ספרי הקודש שמתוכם צולל גיבור הסרט אל הזיותיו, מחליפים את המכות של "מועדון קרב" או את הבאנג של "טריינספוטינג", ומייצרים "טריפ" מסוג אחר, הזיה של ריחוף בעולמם של אביי ורבא. גם העיניים האדומות שם.

בחור ישיבה הולך לאיבוד דרך מסכת. "זר לא יבין"(צילום: בי"הס לקולנוע "מעלה")

הצפייה בסרט, וגם שמו הקובע: "זר לא יבין זאת", מעלים תהייה עד כמה יהיה מובן לצופים שלא פגשו ישיבה מקרוב. מיץ הפטל הדלוח, תפריט החטיפים, הפתקים על הקיר, הסנדלים והגרביים, וגם סצנת מסיבת הפורים - כולם מלאים בניואנסים מתוך עולם הישיבות, הזר לכל מי שלא חווה אותו מכלי ראשון.

"מילא ישיבה ליברלית, אבל זו בית אל"

לאחר חיפושים רבים אחר ישיבה שראשיה יאפשרו לערוך בה את הצילומים, הגיע טאובר אל ישיבת בית אל, שבה למד בעצמו. "ברמה ההפקתית, חשבתי שיהיה יותר זול לצלם בירושלים. פניתי להרבה ישיבות, וראשיהן לא ידעו איך לנפנף את הבחור עם הרעיון המוזר של להפוך ישיבה ללוקישיין לצילומים. ראש הישיבה שלי, הרב זלמן מלמד, אמר: 'רוצה לדבר? תבוא לדבר'. אז באתי עם התסריט, והוא אהב אותו. היו לו אמנם הסתייגויות מסוימות, אבל דיברנו עליהם. היו לנו הרבה דיונים על הסרט".

עבור דוד לייזרוביץ', המגלם את גיבור הסרט, יוני, הצילום בתוך שגרת הלימוד האינטנסיבית של הישיבה, עורר אי נעימות: "היה לי קשה, כעסתי, לא התחברתי, האף שלי היה אדום כי הייתי חולה מת. היה לי קשה לצלם בישיבה אמיתית, כשהניצבים הם לא ניצבים, אלא בחורים שיושבים ולומדים תוך כדי צילום הסצנות. מילא ישיבה ליברלית - אבל זו בית אל".

הקושי לצלם בתוך לוקיישן חי ופועם לא הסתכם באי נוחות מול הבחורים הלומדים. לייזרוביץ מספר כי בנוסף, נשות צוות לא יכלו לקחת חלק בצילומים, וגם כי אנשי הצוות שהיו דתיים בעברם, התבקשו לחבוש כיפות,

"וזה היה קשה, כי לחלקם יש אנטי". 

"מצד שני, היו לנו שיחות מעניינות עם החבר'ה, שבאמת חיים בעולם משלהם. אפילו לדמיין אותם עוברים וקוראים את התסריט שטאובר תלה עבורם על לוח המודעות - זה מרתק. היום, אני רואה את זה כסוג של סגירת מעגל, קצת כמו יוני, אני יכול קצת להתחבר למה שהחבר'ה האלה מחפשים שם, איזה שקט, איזו אמת", אומר לייזרוביץ.

מבחינתו של טאובר, אין בסרט כדי להציג את עולם הישיבות באור שלילי. "גם לפני הראיון הזה, התקשרתי אל הרב מלמד, ושאלתי אם זה בסדר שאזכיר אותו ואת הישיבה - התשובה הייתה לגמרי חיובית. בסך הכול חיפשתי להעביר בסרט הזה חוויה של ללכת לאיבוד, שהרי כמו שדוקטור סוס אומר: 'כשהולכים לאיבוד מוצאים דברים חדשים".

• האמנית יוצרת מדפי גמרא, הרבנות מאיימת