משבר גיל הישיבה התיכונית
הסדרה "אורים ותומים" מביאה את הישיבה התיכונית לסלון, אך רק מי שהיה שם יודע איך זה לחיות עם תחושות של עוצמה ולכידות - ועם חוסר אינטימיות ולפעמים גם אלימות. מחקר
זר לא יבין זאת. צופי הסדרה "אורים ותומים" שאינם בני המגזר הדתי-לאומי נחשפים בתכנית למציאות חינוכית-חברתית שנראית הזויה – "הישיבה התיכונית". נערים דתיים בגיל 14 מתנתקים מבית הוריהם, בלי שום סיבה הגיונית. שנה-שנתיים אחרי שהאפרוח החל להתבגר, הוא כבר עף לו מן הקן אל הישיבה.
חוויית ההתבגרות של הנוער הדתי-לאומי בשנות ה-60 עד שנות ה-80 של המאה הקודמת מתמקדת בישיבה. קווי אופיו הייחודי של המגזר נצרבו שם, בשעות ה"ביחד", בעתים של תחושות עוצמה, של לכידות חברתית המסוגלת
לנפץ חומות, וגם בשעות של געגועים נוראיים לבית.
במכללת הרצוג-גוש עציון נוהל מחקר חלוצי בנושא על-ידי פרופ' טוביה פרי ועל ידי, החתום מעלה. תלמידינו ערכו ראיונות עומק עם בוגרי ישיבות תיכוניות, מחתכי גיל שונים, וביררו כיצד הם קולטים ממרחק השנים את חוויית ההתבגרות בין כותלי הישיבה. 25 ראיונות עומק הצטברו בידינו, והתוצאות - ששיקפו חוויות טיפוסיות בישיבה - היו מדהימות בעוצמתן. לחיוב ולשלילה.
פני החיוב לא הפתיעו: ההתבגרות בישיבה גרמה לחלק מן הנערים לתחושת מסוּגלות ולפיתוח ביטחון אישי. "הפנימייה הצילה אותי", סיפר תלמיד. "עברתי תהליך מרתק שבו הפכתי מ'ילד כאפות' למנהיג של המחזור בסוף י"ב. הפעם האחרונה שבה הצלחתי לקשור קשרים חברתיים אמתיים - הייתה בפנימייה".
חשוב לא פחות היה תפקידה של הישיבה התיכונית ככלי ממדרגה ראשונה לניעות חברתית. לא כל הישיבות היו אליטיסטיות, וחלק מבוגריהן מציינים כי זכו לשדרג את מעמדם החברתי באמצעות המגע עם אוכלוסייה מבוססת. תלמידים העידו כי לו היו ממשיכים להתבוסס ב"ישראל השנייה" לא היו מצליחים לפלס את דרכם לשכבות הסוציו-אקונומיות הגבוהות יותר של החברה.
לא כל חיובי
אבל לא תמיד הייתה המציאות אידילית. לצעירים, במיוחד ל"חמשושים" הצעירים, היו תחושות קשות של געגועים לביתם, ושל החמצה מתמדת של חום משפחתי. "התגעגעתי הביתה מאוד חזק", נזכר אחד המרואיינים, "הרגשתי תמיד שאני מפספס. הייתי חושב 'אז מה קורה עכשיו בבית'. אחרי שבת חופשית, יום ראשון לחזור היה די סיוט. אוח... עכשיו עוד שבוע, עוד שבועיים או יותר. חוויה זהה ליציאות מהצבא".
אל תחושות הקור והבדידות, נלוו לעתים קרובות תחושה של אובדן גמור של הפרטיות ושל האינטימיות, והיעדר שמירה אפילו על גבולות הגוף במקלחות ובשירותים.
כך סיפר תלמיד ישיבה: "אתה חי במקום בלי פינה לעצמך... לקום בבוקר ולרעוד מקור כשאתה משתין במשתנות... אתה נכנס למקלחת ואין לך שקט. אתה לא אוכל לבד, אתה לא ישן לבד, אתה לא מחרבן לבד". ומה קורה כשמזדמן רגע של שקט? "כשאין מישהו שם, אתה מרגיש בודד, כי זה מקום גדול".
נושא כאוב נוסף שהשתקף מבמחקר היה היחס לבני עדות המזרח. המרואיינים העידו על ישיבות שתלמידיהן היו ספרדיים, אך התפילה התנהלה בנוסח אשכנז - מאחר שזה היה נוסח התפילה של הצוות החינוכי. אחד התלמידים סיפר על היחס לתלמיד ממוצא מזרחי ש"החברה דחתה אותו בצורה די מגעילה". בסופו של דבר, כך סיפר, אותו תלמיד בעיקר עזר לאב הבית לארגן דברים בישיבה.
קשות מכול היו העדויות על אלימות קיצונית שהתלוותה לחיי החברה בכמה מן הישיבות. הנה אחת העדויות: "בבית המדרש היה אזור לכל כיתה, אם תלמיד העז להיכנס לשטח של י"ב, מיד מכות, קל וחומר אם זה היה בפנימייה... היו מכות ברמה של פציעות בבית חולים. גם החבר'ה הטובים היו מרביצים. חלקם היום רבנים ציוניים וחרדים".
להיכן נוטה המאזן?
לא ניתן להבין את דפוסי החשיבה וההתנהגות המאפיינים את הציבור הדתי-לאומי מבלי שתובן החוויה המעצבת שעברו מתבגריה בישיבות. תחושת הלכידות החברתית והמסירות למען ערכי יסוד, בצד הנכונות להתעמת
עם מסגרות ולזלזל ברגישויות אישיות, מובנות רק לאור חוויית הישיבה התיכונית.
בנימה אישית אספר כי לא למדתי בישיבה תיכונית. שנים ארוכות חשתי החמצה על שלא הייתי חלק מחברה מלוכדת שיש לה קודים מיוחדים של תקשורת בין-אישית ושחבריה חולקים חוויות מכוננות. במשך השנים למדתי כי לעתים מסתתרים מאחורי השיח העולץ של ה"אני קולקטיבי" קהות חושים וצלקות צורבות שהשנים לא ריפאו. ועדיין, איני יודע להיכן המאזן נוטה. זר הרי לא יבין זאת.
- ד"ר עדן הכהן הוא ראש החוג לספרות במכללת הרצוג-גוש עציון.
לפנייה לכתב/ת 
