דתי מעניין הוא דתי שחוטא

שוב הדוסים בפריים טיים. עם ישראל מתרווח בכורסתו מול המסך, נכון לקבל את מנת המציצנות היומית שלו ברזולוציית היי דפינישן. בתפריט: אורים ותומים, דרמה המתרחשת בישיבה תיכונית פיקטיבית העונה לשם "הר צור". במרכז העלילה תעלומת התאבדות של תלמיד בישיבה, המטויחת ומוצגת כתאונה מצערת.

מכאן והלאה (לפחות לפי הפרומואים) אנו עתידים להתוודע למעשיהם המפוקפקים של כל הנוגעים בדבר - החל מראש הישיבה שמנהל רומן, דרך העילוי של הישיבה שמתעסק עם בחורה יפה, וכלה בפריצות וגניבות על-ידי תלמידים סוררים. אל תתפסו אותי במילה, אבל לא אתפלא אם על הדרך גם ניתקל בהומו תורן, בת של רב שסטתה מהדרך וחוברת פורנו מתחת למזרן.

כוכבי הסדרה "אורים ותומים" (יוסי צבקר)

ההפתעה הגיעה כשנוכחתי לדעת שיוצרי הסדרה אינם חילונים מבית. ניתן רק לשער כי שלושתם - פליטי מערכת החינוך הדתית - ישבו וחיככו ידיהם כזבוב בשעה שהסצינות זזו לאיטן, חושפות צעד אחר צעד את כל הרעות החולות בישיבה סלש בית כלא פרי דמיונם. מי שמתמצא בתחום הבין ישר את הקריצה למוסדות הדגל של שנות ה-90 המאוחרות - "נתיב מאיר" ו"שעלבים" - כור מחצבתם של היוצרים.

אודה ולא אבוש, גם אני משתמשת לפעמים בבמה שברשותי כדי לסגור חשבונות, ויש לי סנטימנטים רבים לצורך הנואש הזה להפנות אצבע משולשת למי שדפק לך את החיים, וגם השאיר מזכרת על המצח. פתגם סיני עתיק אומר כי הריגת הכלב אינה מרפאה את הנשיכה (ובצדק, שכן אני מסופקת אם ראשי ישיבת שעלבים יצפו בסדרה ויאמרו "אוי, איך טעינו"), ובכל זאת, יש דחף להרוג את הכלב.

תנו לצופה דתיים בוגדים

אין ספק שהיוצרים עשו עבודה טובה. הם הצליחו לסקרן ולהביא למסך דרמת מתח איכותית עם משחק משובח, והיא תשיג את הרייטינג הנדרש טוב נו, קשה ליפול כשלוקחים שחקנים כמו דני גבע וצחי גראד (שהרבנות שוקלת להעניק לו הסמכה לרבנות מרוב שעשה תפקידים של דתי). וגם שני התומים (אבני וחגי) חתיכים ומוכשרים במידה שתצמיד כל בת ישראל כשרה למסך. אבל אם הם חלילה טעו לחשוב שהם התעלו על פני סדרות דוסים אחרות כ"חיים אחרים" או "מרחק נגיעה", והמציאו את הגלגל מחדש אם איזו עלילת מתח מקורית, כדאי שיגרדו את האף מהתקרה עם שפכטל.

השימוש בעלה התאנה של תעלומת התאבדות בלתי פתורה אינו מצליח לכסות על כוונתכם האמיתית והמוסגרת של היוצרים - לספק את יצר המציצנות של הצופה החילוני.

תנו לו עוד מהדתיים האלו, תנו לו אותם מתפשטים, בוגדים, מתאהבים בבת הרב, מציצים בפורנו, נכשלים באיסורים חמורים, רוצים משהו נורא נורא ולא יכולים. כי הדתיים מעניינים רק כשהם חוטאים. ואוי לו לצופה החילוני, אם חלילה ייווכח שיש בחיים האלו גם יופי, או קורט של סיפוק, אוי לו אם ניקח ממנו את הקתרזיס וההנאה המפוקפקת שהוא שואב מלהתנחם בחייו הנאורים והחופשיים אל מול חיי הדתי חסר המזל.

כי הארכיטיפ של גיבור הדתי, בעיני התסריטאי המצוי, הוא של קוף בקרקס. והקוף הזה אינו מעניין כשהוא אוכל בננות או מדלג מעץ לעץ, כמו שקופים עושים. הוא צריך לעשות פליק-פלאקים וסלטות משולשות, או לחלופין לחרוג מטבעו ולהתאהב בפילה של השכן.

הדתיים שווים התייחסות רק כשהם נואשים לפרוץ את הגבולות. אין להם סתם אהבות נכזבות, או בעיות בחינוך ילדים. אין להם משברים משפחתיים כמו ב"בורגנים" ולא נולדים להם ילדים אוטיסטים כמו ב"פלפלים צהובים". הם לעולם ישאו ארשת רצינית על פניהם ואף אחד לא ישקול בדעתו לפזול איתם לז'אנר אחר ולעשות עליהם, נניח, סיטקום - כי לא יכול להיות, פשוט לא מתקבל על הדעת שיש גם דתיים עם הומור משובח.

החברים נשארו על רצפת העריכה

ההיסטוריה של סדרות וסרטי דוסים רצופה כוונות זדוניות, ומה נורא שמעטות מאוד מהן בלטו בחריגותן, בהן "סרוגים" של לייזי שפירא, ו"אושפיזין" של שולי רנד. אלה ניצלו את ההיכרות העמוקה שיש להם עם המגזר, כדי להביא אותו לקהל החילוני מבלי להתחנף ומבלי ליפול לתוך

הקלישאה של "הדתי החוטא".

"סרוגים", בסיפוריה הקטנים והבלתי מתיימרים, ובפוקוס שהציבה על בעיות יומיומיות של אהבה נכזבת, שהיא, תופתעו לשמוע, גם נחלתם של דתיים. "אושפיזין" עם כל היידישקייט הנודף ממנה, הוכיחה שאפשר לעסוק במשבר זוגיות נורמטיבי בין זוג חרדים, ושגם להם יש הומור שיכול לרתק אותנו למסך.

אבל היוצרים הדתל"שים של"אורים ותומים" היו חייבים להרוג את הכלב הדתי ולעשות נה-נה בננה לרב מהישיבה. ולמי אכפת מחבריהם לספסל הלימודים שדווקא כן נהנו בישיבה, ולא עשו אקסטזי, ולא התאהבו בחברותא, אלא סתם התבאסו מהחברה שזרקה אותם, או היו מנודים חברתית? מקומם במרתפי חדר העריכה, והם יכולים להיות מעניינים רק אם אין להם כיפה.