שתף קטע נבחר
 

רוח ההתנדבות החלה במדבר

אלוהים לא מחייב את ישראל לתרום למען המשכן, הוא סומך על רצונם הטוב של בני עמנו שתמיד מוכנים לתת - לבניית המקדש, או לעגל הזהב. גם בן-גוריון סמך על אותה רוח נתינה, וכבן הדור ההוא אני מעיד שהיינו מוכנים לתרום אפילו את המכנסיים

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תקחוִּ אֶת-תְּרוּמָתִי. וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, וַעֲצֵי שִׁטִּים וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".

 

 << כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו >>

 

  

ושכנתי בתוכם. נכונותו של הקב״ה לרדת אל בני האדם ולשכון בתוכם איננה דבר מובן מאליו, ואכן הקב"ה דורש שבני האדם ישקיעו בכך מאמץ עילאי. הוא לא יירד אל מקום שלא הוכן כראוי לקראת בואו. הפירוט המדויק של חומרי הבניין שמהם ייבנה משכנו, דורש מבני ישראל להביא תרומות כבדות משקל ולכן נקראת הפרשה תרומה.

 

הדבר המושך תשומת לב הוא שכל הדרישות המוקדמות שמציב הקב״ה כתנאי לבואו אל המשכן הן דרישות חומריות. שום הכנה רוחנית אינו מבקש מהם. אינו דורש מהכהנים להיטהר, מבני ישראל לסלק את האלילים, אינו מבקש לימוד תורה או קיום מצוות או חיזוק האמונה וכו׳ - אלא מבקש את הפאר וההדר היאה למלך.

 

הפרדה זאת בין הרוחניות, שהיא תכונתו של האלוהים, לבין החומרנות שהוא דורש מן האדם, אפשר להמשילה לסיפור על איש הרוח של הפלמ"ח, בני מרשק, שדאג למורל של הלוחמים ולחיזוק רוחם בימים הקשים, שערך פעם ערב תרבות לאחת מפלוגות הפלמ"ח ואמר לאנשים: זה הולך להיות ערב מוצלח. אתם תביאו כבש ואני אביא את אלתרמן. אתם תביאו זהב ועורות תחש ואני אביא את רוח הקודש.

 

הפרשה המונה חלק מהתרומות הנדרשות, מתחילה ביקר ביותר - הזהב, ומסיימת בזול ביותר - העץ. האם היה צורך לפרט את כל סוגי החומרים? הרי אם נאמר שצריך להביא זהב וכסף, קל וחומר שצריך להביא חומרים פשוטים וזולים יותר, ולכן מיותר היה לפרטם!

 

כשהתותחים יורים

ואמתיק זאת בסיפור על מלחמות נפוליאון. יום אחד התנהל קרב גדול בין צבאו של נפוליאון לבין אחד מצבאות אירופה. לפני הפתיחה בקרב הורה נפוליאון לגנרל המפקד על הארטילריה, לפתוח בהפגזה כבדה על האויב שעה לאחר תחילת הקרב.

 

והנה במהלך ההתרחשויות שלח נפוליון לגנרל הוראה לפתוח באש, כפי שסוכם ביניהם. חיכה וחיכה ואף פגז לא הונחת על האויב. לאחר תום הקרב דהר נפוליאון אל מתחם הארטילריה, ושאל בזעם את הגנרל: למה לא פתחת בהפגזה כפי שפקדתי עליך? אמר הגנרל: יש לי תשע סיבות. הראשונה: לא היו לי פגזים...

 

תמיד מוכנים לתת

"מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תקחוִּ אֶת-תְּרוּמָתִי". הקב"ה אינו מטיל חובה על איש מבני העם לתרום למען בניית המשכן. הוא מוכן לקבל תרומה "מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּו"ֹ. הוא סמך על רצונם הטוב של בני עמנו, שתמיד מוכנים לתת! לדברים טובים וגם לדברים שאינם טובים. על התופעה המוזרה הזאת עמדו חז"ל שאמרו על העם הזה: נתבעים למשכן ונותנים, נתבעים לעגל ונותנים.

  

האם תמיד ניתן לסמוך על רצונו הטוב של אדם, כאשר הוא מתבקש לתת "כאשר ידבנו ליבו"? לא תמיד.

 

שליח לפריז

ובעניין זה אביא סיפור על צעיר יהודי מרוסיה שנסע ללמוד בפריז, ואביו היה שולח לו מפעם לפעם כסף לצרכי מחייתו. יום אחד נודע לו שאחד מאנשי העיר נוסע לפריז, והוא החליט להפקיד בידיו סכום גדול של עשרת-אלפים רובלים, כדי שיעביר אותם לבנו.

 

האיש בא אל האב כדי לקחת את הכסף, ושאל אותו: איזה חלק מהכסף יהיו דמי הטירחה שלי, וכמה אתן לבנך? אמר לו האב: אני סומך עליך בעניין הזה – תן לו כמה שאתה רוצה. נסע האיש לפריז, וכשפגש את הבן נתן לו אלף רובלים בלבד, ותשעת-אלפים שמר לעצמו. הבן, שקיבל קודם לכן מכתב מאביו על הסכום שהוא שולח, כעס מאוד והזמין את השליח אל בית המשפט.

 

שאל אותו השופט: מדוע לקחת לעצמך כל כך הרבה כסף? אמר השליח: אבא שלו אמר לי שאתן לו כמה שאני רוצה – וזה מה שעשיתי. אמר לו השופט: אם כך, תן לבחור תשעת-אלפים רובלים וקח לעצמך אלף בלבד. שאל האיש: מדוע? ענה השופט: כי האבא אמר לך "תן לו כמה שאתה רוצה", וכמה שאתה רוצה, אנחנו יודעים: אלה תשעת-האלפים שלקחת. ולכן עליך לתת את הסכום שאתה רוצה – לבן!

 

המכנסיים לא ניתן

אותה רוח התנדבות שגילה העם כלפי בניית המשכן, ליוותה את עם ישראל לאורך כל הדורות כאשר גילה נכונות לתרום ולעזור למשימות לאומיות. את הנכונות המופלאה הזאת ניצלו מנהיגי מדינת ישראל הצעירה (והענייה) בשנותיה הראשונות, כאשר יסדו את "קרן המגן" ואנשים תרמו ממיטב כספם וממיטב נכסיהם לחזק את בטחון המדינה ולרכוש נשק לצה"ל.

 

וכך נכתב בשיר מהימים ההם: תותחים במקום גרביים/ טנק במקום זוג נעליים/ גופיות שלוש נוריד/ אם תקנו ספינת משחית/ ובמקום חולצת שבת/ תנו הוי תנו סילון אחד/ ובמקום זוג תחתונים/ שני זחלים או שיריונים/ ובמקום... עצור המתן/ המכנסיים לא ניתן!

 

כמי שחי בדור ההוא אני יכול להעיד כי היו נכונים לתת גם את המכנסיים, אך מכיוון שקודם לכן כבר מסרו את התחתונים, הייתה סכנה שבכך ייחשפו סודות מדינה, ושכרם ייצא בהפסדם.

 

ועוד פן אחד לתרומה. אמרו חכמים: אפשר לקחת ממך את כל מה שיש לך. את הכסף, את הבית, את המשפחה שלך ואפילו את חייך. דבר אחד לעולם לא יוכלו לקחת ממך: את מה שנתת.

 

טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.

 

שבת שלום, יורם טהרלב

 


פורסם לראשונה 15/02/2013 11:24

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים