רוצים לגמול אותם מחיתולים? תסגרו את האייפון!

הורות בעידן המודרני מאתגרת ושונה מההורות המוכרת להורינו. מידע נגיש ומבלבל, חיים אינטנסיביים הדורשים ג'ינגול בן עבודה לילדים וכמובן רצון להצליח בהכל בזמן קצר, יוצרים תסכול ורגשות אשם. ההורה, בניסיון לגדל ילד בריא בנפשו, מנסה לדלות מהמידע האינסופי ברשת את הדברים הנכונים לו ולהבין איך לחנך ומתי להציב גבולות.

גם לאחר שההורה חקר ומצא גישה מסויימת התואמת את המסגרת המשפחתית ותפיסות עולמו, תמיד יהיה מישהו אשר עשוי לערער לו את תחושת הביטחון. זה עשוי להיות חבר או מכר, קרוב משפחה, מדריכה בתחום ההורות, רופא הילדים, האחות בטיפת חלב, הגננת ומי לא?

איך לגדל תינוק בלי חיתול? כל הכתבות:

השיטה שתחסוך לכם כסף: לגדל תינוק בלי חיתול

יוצאים לדרך: לגדל תינוק בלי חיתולים

רוצים שהוא יישן כל הלילה? תורידו לו את החיתול

לגדל תינוק בלי חיתולים: מה עושים בגן?

כך תדעו: מתי התינוק כבר לא צריך חיתול? 

אז איך מגדלים ילדים שפויים בעידן בלתי שפוי? מדובר במשימה קשה כיוון שהזמן הממוצע המושקע בילד הוא קטן. מחקר שהתפרסם לפני מספר שנים על ידי פרופ' עמוס רולידר ציין כי ההורה הממוצע מקדיש לילדו כ-14 דקות ביום. בזמן הזה הוא אמור להתעדכן בחייו של הילד ולתמוך, לעזור ולהביא אהבה וחום, וכן - גם לחנך.

בשאר הזמן נמצא הילד במסגרות למיניהן, האמורות להיענות לצרכיו המשתנים עם הגיל. מה שפעם נעשה בבית על ידי אמא או המשפחה המורחבת (להאכיל, להעניק, לחמם, לטפל, להחליף וכן גם לחנך) נעשה בדורנו בפעוטון או בגן ולעתים קרובות כבר מגיל שלושה חודשים.

"הוא ביקש פיפי - מה לעשות?"

הזמן הקצר שהורה נמצא עם ילדיו מוביל הרבה פעמים לקושי להתמודד עמם כאשר מגיע סוף השבוע או חופש.

"מה עושים איתם", "למי יש רעיון לאן אפשר לצאת עם שני ילדים בכייניים?" - מתמלא הפייסבוק בשאלות נואשות ובתקווה למצוא מה יעזור להם להעביר כמה שעות עם שני יצורים קטנים ודורשים.

במקביל לזמן המועט של הורים עם ילדים אנחנו רואות את הקושי - הקושי להיות איתם אבל גם הקושי להציב גבולות, לחנך ולעזור להם בשלבי ההתפתחות הטבעיים והברורים.

גמילה מחיתולים ופספוסים בעקבות גמילה מוצלחת יותר או פחות היא דוגמה מצויינת להמחיש את כל מה שדיברנו עליו. "מתי להתחיל לגמול?", ישאלו הורים חוששים את חבריהם לפייסבוק, במקום להסתכל לרגע על הילד הפרטי שלהם ולנסות לשוחח איתו על כך, להוות לו דוגמה ולהתחיל ללמד אותו מה קורה בתהליך.

"הוא ביקש פיפי - מה לעשות?", יצייצו הורים אחרים, ולא יחשבו לרגע שאם הילד מבקש להתפנות כדאי לעזור לו להוריד את החיתול.

קהילת הורים תומכת ככל שתהיה לא תעזור בתשובות בסיסיות והגיוניות אם לא תסתכלו לרגע על הילד הקטן שמולכם ותקשיבו למה שהוא מבקש. הצרכים של הילדים, בינים אפילו חום, אהבה ותמיכה, הפכו להיות זרים לחלק מההורים, המחפשים תשובות בקריאת המפה ההורית המסובכת, במקום לעצור להקשיב.

הילדים של כל אחד ואחת מאיתנו אשר נולדים עם היכולת הזו - היכולת לתקשר ולבקש להתפנות. כל מה שהם זקוקים לו זה רק הקשבה ומודעות. מודעות מאיתנו ההורים לכך שגופם של הילדים יודע מה לעשות, אותה מודעות שאם תתנו לה מענה היום (או במהלך השנה וחצי הראשונות), תעזור להם בהתפתחות הטבעית של אותה המערכת כך שהם יבקשו לבד להתפנות, כבר בין המילים הראשונות.

פיספוס של תשומת לב

הורים רבים מדווחים על בעיות בגמילה מחיתולים ובעיקר על בעיות לאחר הגמילה. נראה להם שהילד עושה להם דווקא, שהוא מפספס בכוונה כדי לעצבן או לזכות בתשומת לב. הורים אחרים נלחצים כי הפעוט מסרב להיגמל, כך שבזמן ששאר בני גילו התחדשו בתחתונים הוא ממשיך להשתמש בחיתול ומסרב להיפרד ממנו.

ישנם גם הורים מהצד השני, שחליטים לחכות עם הגמילה מחיתולים, גם אם הילד דורש, כי עכשיו חורף או שיש לחץ בעבודה או שאין תמיכה מהגן או שסתם לא ממש נוח. בשני המקרים אין ההתייחסות לצרכי הילד או לשלב ההתפתחות בו הוא נמצא, אלא למקומו של ההורה.

חשוב להבהיר שגם אם הפעוט עבר תהליך גמילה מגיע שלב שבו הוא לא מפסיק לפספס. הוא אפילו

לא מסתכל עליכם כשהוא עושה את זה, אלא פשוט עושה, ממש על הריצפה. לפעמים זה מתחיל מהגן, כשפתאום הילד חוזר עם ארבעה-חמישה זוגות מכנסיים רטובים - ואז זה גם עובר לבית. ואתם לא מבינים, מה קרה? אולי הוא לא היה בשל לגמילה? אולי היה עדיף לחכות עוד?.

בקלות רבה האשמה עוברת לגן: אולי הגננת לא משקיעה? אולי לא מזכירים לו לגשת לשירותים? אולי הצוות בגן עסוק בדברים אחרים?

אך חשוב להבין שהבעיה אינה בגמילה בכלל. הבעיות שתיארנו נובעות מכך שהורים חוזרים הביתה מאוחר, אחרי יום עבודה עמוס, מבלים שעתיים ביום עם הילד, בלי כוחות. בין לבין הם מציצים באייפון (אולי התקבלה הודעה חשובה) - והילד? מה הוא רוצה? קשר. מחקרים שפורסמו לאחרונה מעידים על כך שילדים חווים את הצפייה של הוריהם באייפון ובטאבלטים כמו פגיעה והתעללות. ההורה זמין לכאורה, אבל עסוק בקשר אחר ולא עם הילד.

ומה נשאר לילד לעשות כדי לדרוש קשר ושליטה? לפספס. הפספוסים מתבטאים בקשר,

אמנם לא קשר של צעקות או ריבים או כעס - אבל קשר, התייחסות ומיקוד בילד עצמו, ולא בטאבלט.

הפתרון, אתם כבר וודאי מבינים, הוא כל כך פשוט: קשר. תהיו איתם - ורק איתם. לא איתם ובמקביל תענו על מייל חשוב מהעבודה או על אס.אם.אס, אלא באמת רק איתם.

נסו להפוך זאת לנוהל קבוע. התחילו כשעה ביום. שעה "נקייה" ואיכותית. אולי שווה לקבוע פעילות שונה בכל יום במהלך אותו הזמן וכך הילד ידע למה לצפות בכל השבוע. ציפייה זו תעניק לו תחושת בטחון. זו יכולה להיות פעילות יצירה או חוג כלשהו, אפילו בישול משותף. העיקר זה פשוט להיות איתם.

וכדאי להתחיל כבר מעכשיו, גם אם מדובר בתינוקות בני יומם. מחקרים שנערכו בשנים האחרונות הראו את הקשר הישיר בין תקשורת עם תינוקות לבין ההתפתחות המוטורית והקוגניטיבית התקינה שלהם, ועל כן ישנה חשיבות עליונה למתן מענה לצרכיהם. הקפידו לשוחח עימם בגובה העיניים, ליצור קשר עין ולהתייחס אליהם כשווים. הקשיבו מתי הם זקוקים לכם ומה הם רוצים לומר, גם אם אין להם מספיק מילים לבטא את הדרישות.

לכל אחד ואחת מכם, ההורים, יש את היכולת לדעת מה נכון בשביל הילד שלכם. התבוננו בו, הקשיבו לו. היכולת הזו ניתנה לכם מהרגע שנהייתם ההורים שלו. ביטחו בה, ביטחו בקשר בינכם.

לריסה גינת היא מדריכה בשיטת Elimination Communication ובעלת "חיתולס ". לעמוד הפייסבוק של לריסה לחצו כאן.  אפרת מונשרי-גורן היא מנהלת פורום ייעוץ הורים, מנחת הורים ואמא לארבעה. לאתר של אפרת , לדף הפייסבוק שלה