"חופשה נעימה": אהוב אותי, הרוג איתי
כריס וטינה יוצאים לטייל יחד לראשונה ב"חופשה נעימה" - סרט עם שם של קומדיה רומנטית טיפוסית. אז איך זה הופך לסיפור על "זוג שרוצח אנשים ואז הולך לראות טירה"? עיינה לי חושבת שכדאי להשאיר את הציפיות בבית ופשוט ליהנות מהסלפסטיק המדמם הזה
נתחיל מהשורה התחתונה: "חופשה נעימה" הוא אחלה סרט - כיפי, מצחיק, חכם ומשחרר, אבל לא מיינסטרימי או כזה שמוגש בנוסח אמריקני מדי. אם אתם אוהבים קולנוע בריטי, נדלקים מגיבורים מטורפים ולא חושבים שמיזנתרופיה היא מילה גסה, יש לכם הזדמנות לצפות בקומדיה מעולה ומושלמת לסופ"ש הפורימי הקרב ובא. משנכנס אדר, מרבים בבלגן.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
כריס (סטיב אוראם) וטינה (אליס לואו), הם זוג בריטי שמאוהב מזה כמה חודשים (כלומר, שניהם מפוצצים באנדורפינים), באמצע שנות השלושים לחייהם, שמחליטים לצאת לחופשתם המשותפת הראשונה, ברחבי אנגליה. מצוידים בקרוון ובאביזרי קמפינג, הם נפרדים לשלום מאמה הפסיכוטית והמסרסת של טינה ויוצאים לטיול, שלצד הנופים הירוקים המדהימים, ייצבע די מהר גם ב-50 גוונים של אדום (מסוג אנושי, סמיך ודביק). למרות שהטריילר מכיל הרבה יותר ספויילרים מהפסקה הזו, אעצור כאן.
כמיטב המסורת הקולנועית הבריטית, לא מדובר בגיבורים מוצלחים שחייהם יפים ועומדים בסימן הגשמה עצמית, אלא באאוטסיידרים חביבים שמפלרטטים עם הפתט והעולב ועומדים על זכותם לאהוב, להזדיין כמו שפנים ולרצות שהחופשה שלהם תהיה מושלמת.
"חופשה נעימה" הוא סרטו השלישי והקליל יחסית של הבמאי הבריטי העולה בן וויטלי ("Terrace Down"), שסרט האימה המוערך ועוכר השלווה שלו, "רשימת חיסול" (2011) כלל כמה מהאימג'ים המטלטלים שנראו על המסך לאחרונה והפך ללהיט DVD לאחר שלא הופץ בבתי הקולנוע בארץ. את התסריט כתבו במשך חמש שנים שני השחקנים הראשיים, לואו ואוראם, שקיבלו לא מעט דחיות מרשתות טלוויזיה לפני שהצליחו להפיק אותו כפיצ'ר בגלגול הנוכחי, בטענה שהוא אפל ומעוות מדי.
הם הפיקו סרט קצר בן עשר דקות שמבוסס על הרעיון שהצחיק אותם: "זוג שרוצח אנשים ואז הולך לראות טירה" - כפי שמסכם זאת אוראם באחד הראיונות עמם - ושלחו אותו לאבי הקומדיה הבריטית החדשה, הבמאי והתסריטאי אדגר רייט ("מת על המתים", "שוטרים לוהטים"). בתמיכתו ובעזרתו, הם דחפו את התסריט קדימה ורתמו לפרויקט את וויטלי, שהתחבר לסיפור האפל וקיבל הזדמנות לעשות שוב את מה שהוא אוהב - לרצוח אנשים, אבל הפעם מזווית קלילה וכיפית יותר.
סלפסטיק של רציחות
משולשים הם עסק לא פשוט, בטח לא כששני אנשים מוכשרים מוסרים את הבייבי שלהם ונשארים לשחק על הסט, אבל שני הצדדים מספרים שהעבודה המשותפת "הלכה חלק" והיתה מפרה וחיובית. וויטלי שמח לצאת מהחדרים הקלאוסטרופוביים ולביים במרחבים הפתוחים - זה אפשר לו לפתוח את השוטים וגם להראות נוף מדהים כמובן.
ההיכרות העמוקה של אוראם ולואו עם התסריט והדמויות אפשרה לביים אותם באימפרוביזציה, שתורמת מאוד לתחושת האותנטיות והחספוס בסרט. "התחלנו לצלם סצנה 2-3 דקות מוקדם יותר ממה שכתוב בתסריט, והמשכנו גם אחרי שהיא מסתיימת", הוא מסביר. טביעת האצבע של וויטלי ניכרת היטב באסתטיקה ובאופן שבו הוא ממשיך לצלם זוועות גם ברגע שאחרי ההתרחשות. הוא בהחלט לא מסתפק במשהו מרומז, אבל בזכות השילוב המוצלח בין קומדיה, אימה וגרוטסקה, וכן שמירה על איזון מדויק ביניהן - גם צופים עדינים יחסית עומדים בזה, ורגע אחרי שמעווים את הפנים בגועל, פורצים בצחוק.
התחקיר של לואו ואוראם כחלק מתהליך הכתיבה, כלל קריאה אודות רוצחים סדרתיים וטיול בקרוון במסלול דומה לזה שנראה בסרט. הם גילו עד כמה ההתנהלות של אותם אנשים מזעזעים ואכזריים נראתה נורמלית ומנומסת מעל פני השטח, וגם שעם כל הכבוד למניעים פסיכולוגיים עמוקים, לא כל אאוטסיידר או מישהו שעבר התעללות פיזית או נפשית הופך לרוצח סדרתי.
הרבדים האלה - המתח בין מה שמעל לבין מה שמתחת לפני השטח - הדיסוננסים, הסתירות והעיוותים שנוצרים באמצע, מסקרנים ומושכים את וויטלי, אוראם ולואו ונוכחים בכל הסצנות, כמו גם בפסקול המצוין שמלווה את הסרט. שירים מהגל החדש הבריטי והגרמני של "סופט סל", "קראפטוורק", "!neu" וקאברים ל- "Season of The Witch" המופלא של דונובן (ונילה פאד'ג למשל), מעצימים את ההנאה מהדרך ומתכתבים גם הם עם רעיון השכבות האבולוציוני שמקסים כל כך את היוצרים - כל דבר, באמנות, במוזיקה, בקולנוע, בסקס, באלימות, נבנה או נוצר על בסיס דפוס ראשוני יותר שקדם לו.
הצד האפל של הזוגיות
בנוסף לנתיב הנסיעה, סיפור החופשה המצחיק, האפל והאנרכיסטי מונע על ידי הדינמיקה הזוגית של כריס וטינה. מדובר בדמויות מהודקות ובנויות היטב, עם רצונות ברורים, מניעים רגשיים ספציפיים ומהלכים שנובעים מהן באופן ישיר.
ההתנהגות שלהם אינה אקראית ובעולם הרגשי של גבר-אשה ומה שביניהם, היא מנומקת היטב. הרצון העז לאהוב ולהיות נאהבים, הדחף להגן על זה בכל מחיר,
הפוטנציאל להפוך לאובססיביים, למרצים, הרצון להתקבל, להיות שייך למשהו, למישהו, ואז הדחף להשתחרר שוב - כל אלה לוחצים על הכפתורים האנושיים, גם של רוצחים.
"כולם ניסו ליהנות בחופשה וגילו שזה מלחיץ יותר ממה שהם התכוונו שזה יהיה", מנסה לואו להסביר את ההתלהבות של הצופים ברחבי העולם מהסרט. במקרה, יצא שצפיתי בו בערב ולנטיינ'ס דיי. שני זוגות, וגם שני אנשים שבאו בגפם, עזבו את האולם באמצע. אולי, כמו עם חופשות, זה קשור לציפיות הנכזבות שלהם מאותו ערב, ואולי רק לציפיות שלהם מסרט עם שם של קומדיה רומנטית. כך או כך, נראה שכדאי לנסות פחות, וליהנות יותר.
