"לרדת מהעץ": גור בנטביץ' מתחפש לאורי זוהר
הבמאי והשחקן גור בנטביץ' משרטט בסרטו "לרדת מהעץ" קווים לדמותו של ה"שלוך" הישראלי הטיפוסי על רקע המחאה החברתית. התוצאה היא קומדיה מלבבת במסורת סרטי אורי זוהר, ומסמנת אולי את תהליך ההתבגרות של היוצר עצמו
כמו רבים וטובים לפניו, גם ניצ (גל תורן) מטפס על עץ גבוה, תרתי משמע, ומחפש איך לרדת. זהו גיבור סרטו החדש והחינני מאוד של גור בנטביץ', "לרדת מהעץ", והוא אכן מוצא עצמו על צמרתו של עץ פיקוס עירוני מצוי, בחזיתו של מאבק שכונתי למען הקמת פארק במקום חניון.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
התארים "שלוכי", "זרוק", "סרט בסבבי-בבי" ו"גנוב", רשימה חלקית בלבד, מעטרים כמעט כל התייחסות לעבודותיו של בנטביץ'. ואכן, בשלושת סרטיו הארוכים ובכמה קצרים שכתב וביים, הצליח בנטביץ' ("מצב החסה", "הכוכב הכחול", "משהו טוטאלי") לעצב גוף יצירה מובחן ומקורי, המשלב גיבורים רומנטיים מחופפים וסלנג ייחודי וישראלי כל כך.
בנטביץ', במילים אחרות, משכיל לבנות עולם פרטי ומנומק, שפועל על הגבול שבין סטלנוּת פרועה למציאות פתטית וכואבת. אולי משום שהגיבור הפעם הוא דמות בנטביצ'ית טיפוסית הנעשית מעורבת בפעילות למען מטרה חברתית-סביבתית - אפשר לראות בו סרט מייצג הבא בעקבות מחאת האוהלים ברוטשילד. גם שם, כזכור, חברו השלוכיות והאמירה הפוליטית ויצרו סיטואציה תל אביבית ייחודית.
העם דורש סרט חברתי
ומה בדיוק מוביל את ניצ אל צמרת העץ שבכותרת? ובכן, הוא שב לארץ אחרי שהות ממושכת באוסטרליה, ומבקש להשיב אליו את חברתו לשעבר, קסם (שרה אדלר).
כאשר היא מסרבת, הוא מתנחל במגרש הריק שמול דירתה. שם הוא פוגש בקבוצה של תושבי השכונה המנהלת מאבק למען הסבת המגרש לפארק, ונלחמת בכוונותיו של כריש נדל"ן (דורון צברי בהופעה משעשעת) להקים במקום חניון.
בין הדמויות החינניות שנקרות על דרכו מצויים מנהיג המאבק, להב (בנטביץ'), המלווה בבתו הקטנה; בלוגרית (מאיה קניג) המעלה יומנים מצולמים לאינטרנט שבהם היא מתעדת, בדרכה המקסימה, אנקדוטות קטנות מהווי המחאה; השומר שנשלח למקום על ידי היזם הקשוח (זוהר דינר מ"הכוכב הכחול"); מזנונאי מתחזק (סשה אגרונוב); וגברת תימהונית המתמחה בגלגולי נשמות (טליה פישמן, אחותו של היוצר).
כאשר חברתו ממשיכה בסירובה והמאבק על הפארק הולך ומחריף, מחליט ניצ לטפס על העץ ומסרב לרדת ממנו עד ששני המאבקים, האישי והסביבתי, יוכתרו בהצלחה. מגבר במצוקה הנע סביב זנבו הוא הופך, באחת, למנהיג בע"מ של מחאה.
לכאורה, נדמה "לרדת מהעץ" כמו סאטירה פוליטית, שבה סטלן מצוי נהפך לגיבור מאבק בעל כורחו. יש בו משהו שמזכיר קומדיות מזרח אירופאיות נוסח "רכבות נשמרות היטב" הצ'כי, שגם סיפורו התמקד בגברבר נרפה שאהבתו לאישה הופכת אותו לסמל של התנגדות לאומית.
יש, אכן, משהו מפוכח ומלנכולי בסרטו זה של בנטביץ', שהוא מיינסטרימי יותר מקודמיו, ושגיבורו מזכיר במשהו את צמד הגברים המסרבים להתבגר שאכלסו את חוף הים ב"מציצים" של אורי זוהר. הגיעה העת להתברגן ולהתחייב, כמו מטיח בנטביץ' בפני הדמות הראשית שלו, והאמירה הזו מאפיינת אולי גם את המהלך שעבר הוא עצמו מאז ימי סרט הקאלט "הכוכב הכחול" ועד עתה.
פארק מציצים
אכן, אין יוצר ישראלי הקרוב יותר ברוחו לאורי זוהר מאשר בנטביץ', ואם "הכוכב הכחול" נדמה היה כ"מציצים" של שנות ה-90 - זה הנוכחי הוא כבר בגדר "הצילו את המציל", שגם הוא הביא את סיפורו של גבר המנסה לשמר את חוסר בגרותו ואחריותו.
האהדה לסרט נובעת מיכולתו של בנטביץ' להפוך את עולמו של ניצ לאותנטי ונוגע כל כך. מאחורי הנגיעות הפסיכדליות (כאן, באמצעות הצמדות חלקית לנקודת מבטו הכבויה של כלב זקן העונה לשם זורבה) והגיבור התלוש מצויים רגשות אמיתיים. תחושות של ייאוש קיומי, חיפוש עצמי וצורך נואש באהבה מאפיינות גם את עבודותיו הקודמות של בנטביץ', והשילוב בין העולם הזרוק של גיבורו והרומנטיקה הנאיבית עובד היטב ב"לרדת מהעץ".
להצלחה תורמת הופעתו של תורן, סולן להקת מרסדס בנד, שמצליח לשכנע בתור גבר מתבגר. מעין בן דמותו של היוצר. יש בסרטו של בנטביץ' משהו קסום ומקומי כל כך, והעובדה שעלילתו מתרחשת ברובה במתחם מוגבל יחסית, המגרש הריק והדירה המשקיפה אליו (הבניין בו היא נמצאת הוא למעשה תפאורה שעיצב ערד שאואט לפי מיקום העץ) - הופכת אותו ליצירה הזויה במקצת, ברוח הסביבה.
