"שבעה פסיכופטים": זה כל כך 1994
הבמאי האירי מרטין מקדונה ניסה לצאת מהמשבר היצירתי שלו באמצעות סרט פשע רפלקסיבי שחוזר לימי "ספרות זולה", ונראה כמו תרגיל לקולנוענים מתחילים - רק עם כוכבים גדולים. לתשומת הסטודנטים לקולנוע: לא, תסריט לא כותב את עצמו
"שבעה פסיכופטים" ("Seven Psychopaths") הוא סרטו השני בסך הכל של הבמאי והמחזאי מרטין מקדונה ("ברוז'"), וכבר הוא מתפנה לעסוק במשבר היצירה שלו עצמו. אפילו פדריקו פליני הגדול נדרש לשבעה סרטים עלילתיים באורך מלא (ועוד שניים קצרים) לפני שייצר את "שמונה וחצי" - הסרט האולטימטיבי על בלוק אמנותי.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
אפשר לנסח זאת גם אחרת. "שבעה פסיכופטים" הוא הגרסה המדממת של "אדפטיישן", סרטו הפלצני של ספייק ג'ונז לפי תסריט מאת צ'רלי קאופמן ואחיו הבדיוני דונלד, שאף הוא עסק בתסכולו ההולך וגובר של תסריטאי העמל על עיבוד ספרותי. התוצאה היא קשקוש אלים, שנראה כמו שאריות ממה שעיכל ופלט קוונטין טרנטינו.
- כתבות נוספות ועדכונים חמים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אין דבר חובבני יותר מתסריטאי-במאי שבוחר לקרוא לגיבור סרטו בשמו שלו. לו מדובר היה ביוצר מתחיל או חקיין לא מתוחכם, ניתן היה לפטור זאת במשיכת כתף. אבל כשהיוצר הוא מבכירי המחזאים של אירלנד ("מלכת היופי של לינאן"), ומי שקטף פסלון אוסקר על סרט קצר שביים - העובדה הזאת הופכת למביכה.
פה קבור הכלב
הנה, כך (בערך) הולכת העלילה שמקום התרחשותה הוא לוס אנג'לס. מרטי (קולין פארל) הוא תסריטאי הנתון במחסום יצירתי ושוקע באלכוהוליזם. חברו הטוב, בילי ביקל (סם רוקוול), הוא שחקן מובטל ונוכל במשרה מלאה העובד בשותפות עם רמאי נוסף (כריסטופר ווקן) בעסקי חטיפת כלבים, והחזרתם לבעליהם תמורת השכר למוצא הישר.
במטרה לעזור לידידו במצוקה, שהדבר היחיד שהצליח לכתוב הוא הכותרת לסרטו הבא, "שבעה פסיכופטים" - בילי מפרסם מודעה בעיתון המזמינה פסיכופטים רצחניים במיוחד להתייצב, ולגולל את סיפוריהם המדממים על מנת שישמשו השראה לתסריט.
במקביל, מסתבכים בילי ושותפו, העונה לשם הנס קישלובסקי (נו, באמת), בגניבת כלבון השיצו האהוב של גנגסטר מטורף (וודי הארלסון), הנחוש בדעתו לעשות הכל כדי לנקום; פסיכופט "על באמת" מסתובב בעיר ו"מוחק" פושעים; ומרטי מתחיל לכתוב בהשראת סיפוריהם של פסיכופטים המופיעים בפניו, ושעל מעלליהם הוא שומע. אחד מהם הוא כומר קווייקרי (הארי דין סטנטון) שרודף משך עשורים את רוצח בתו, וממשיך בעקבותיו גם לגיהינום.
אל תוך הסמטוחה הארס פואטית הזו משתרבב פסיכופט נוסף (טום ווייטס), שהוא רוצח סדרתי של רוצחים סדרתיים,
והכל מסתיים במשהו שמזכיר מערבון ספגטי שיצא מדעתו. ההתרחשות האולטרה-אלימה מלווה במשפטי מחץ שנונים לכאורה, שיחד עם אוסף של קריצות והתכתבויות פנימיות (בילי ביקל? מחווה לטראוויס ביקל, ההוא מ"נהג מונית"?) גורמות לך לחוש שאתה צופה בסרט ביכורים שכתב בוגר טרי ומתחכם מדי של מגמת תסריטאות.
מצחיק להאשים תסריט שעוסק בחוסר השראה, ובכן, בחוסר השראה. אבל זו בדיוק הבעיה עם "שבעה פסיכופטים" שמבקר את עצמו תוך כדי הצפייה בו. ככה זה עם סרטים שעוסקים בתהליכי הכתיבה של עצמם. וכאשר הקולנוע מתחבר עם עולם הפשע (ע"ע "לתפוס את שורטי" ו"קיס קיס, באנג באנג") - לא נותר אלא לקוות שמשהו מקורי ייצא מזה. לא כאן. השעשוע המייגע שחווה מקדונה נוכח המראה של ראשים מתנפצים הוא כל כך 1994, השנה של "ספרות זולה".
ניכר כי באמצעות סיפוריהם של הכומר מוכה היגון ורוצח הרוצחים הסדרתיים מבקש מקדונה לעסוק בצדדיה המיתיים של האלימות. גיבורו,
כך נראה, מייצג את המשיכה אל העולם הזה, שהלכה ונעשתה מטרידה בסרטים האפיגונים שנוצרו בעקבות טרנטינו. זו, טוען הסרט, לא יותר מאשר היקסמות חלולה שאין לה דבר וחצי דבר עם יצירתיות אמיתית. הוא שאמרנו - לך תצלוף בסרט שמספק לך את התחמושת לקטילתו.
בעוד "ברוז'", סרטו הקודם והמוצלח יותר של מקדונה, שילב בהצלחה מסוימת בין חיקוי טרנטינו למחזהו של סמואל בקט, "מחכים לגודו" - עבודתו הנוכחית היא, אחרי שנוגבו שאריות המוח מהקיר, יצירה סתמית למדי. מבלי להישמע דידקטי, זהו גם סרט אלים מאוד שעלול להרתיע חלק מסוים מהקהל, ולהלהיב צופים אחרים. הוא שאמרנו, כל כך 1994.
