"אור לאחר החשכה": מתחת לעור של הבמאי
אמנם "אור לאחר החשכה" אינו סרט קל לעיכול, ולעיתים אף מטריד וקשה לצפייה, אולם אין כיום יוצר שמעצב דימויים נדירים ומפעימים כמו קרלוס רייגאדס המכסיקני. הפעם הוא מכניס את הצופים אל תוך עולמו האינטימי ללא תיווך עלילתי
כשהוקרן "אור אחרי החשיכה" ("Post Tenebras Lux") בפסטיבל קאן 2012 הוא זכה למטח קריאות בוז מצד הצופים. בהמשך הוא הפך לאחת מהפתעות הפסטיבל כאשר הבמאי המכסיקני קרלוס רייגאדס זכה בפרס הבימוי. אם הוא עורר תגובות כה קוטביות בקאן, זירה יוקרתית שבה כבר הוצגו בהצלחה לא מעט סרטים מטלטלים ופורצי דרך, קל וחומר שלא יהיה זה פשוט להביאו לפני קהל רוכשי כרטיסים.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
הטריילר של "אור לאחר החשכה"
מטעם זה, אין אלא לפתוח את ההתייחסות לסרט זה בהבעת התפעלות, והערכה מההחלטה האמיצה להפיצו בישראל בהקרנות מסחריות. למרות שלאחרונה הוקרנו ומוקרנים במחוזותינו כמה סרטים חריגים במיוחד ("מנועים קדושים" של לאו קראקס הוא דוגמא מובהקת), הרי שגם ביחס לאלו חריגותו של "אור לאחר החשכה" נמצאת ברמה משל עצמה.
אם יש במאי עכשווי הראוי למאמץ זה מצד הצופים, רייגאדס הוא האיש. "אור חרישי" (2007), סרטו הקודם שהוקרן בארץ רק בסינמטקים, היה אחת מיצירות המופת המטלטלות של העשור הקודם. מי שאהב אותו חייב, לעצמו את הצפייה בנוכחי. בין השניים יש המשכיות תמאטית הנוגעת בחיבור בין אלמנטים של אמונה, טבע, קשר מיני בין גבר ואישה, וטוהר חווית הילדות.
המושג "אור" לא חוזר במקרה בשמות שני הסרטים. זהו אור של אמונה דתית, וזהו גם האור הטבעי הנמשך במכחול של אלוהים על הטבע ועל האדם. אור שבו משתמשים רייגאדס והצלם המדהים שלו, אלקסיס סאבה, בכדי ללכוד כמה מהדימויים היפים שהוקרנו אי פעם על מסך הקולנוע.
מן המקורות
שמו הלטיני של הסרט הוא עיבוד לתרגום הוולגטה (תרגום מפורסם של המקרא ללטינית) של הפסוק הלקוח מספר איוב פרק י"ז פסוק י"ב: "אוֹר, קָרוֹב מִפְּנֵי-חשֶׁךְ". התרגום של הפסוק ללטינית שונה באופן ניכר ("אחרי החשכה, אני מקווה לאור"), והוא הפך למוטו בתקופה הרפורמציה הפרוטסטנטית בצורה המופיעה בשמו (המקורי) של הסרט "אחרי החשכה, אור".
זהו משפט המהווה ביטוי של הכרת תודה בחיים, במעשים הפשוטים שהם המונחים על ידי רצונו של האל. והאור הזה, כה נוכח, כה פשוט, הוא לעיתים הדבר הקשה ביותר להשגה בתוך עולמם של המבוגרים.
הניסיון לתאר את "העלילה" נדמה לא רק כחסר ערך, אלא גם כעומד בניגוד מוחלט לכוונותיו של היוצר. זהו גם המכשול בפני השטנצים של הערכה ביקורתית, במיוחד כזו המתיימרת להציב את עצמה כמגן מפני שרלטנות ויוהרה אמנותית לא מבוססת, האשמות שלא במפתיע הוטחו כלפי סרט זה.
התסכול מהצפייה בסרט, גם עבור מבקרים וצופים סבלנים ומשכילים, הוא כמעט בלתי נמנע. אפשר לתרגם חוויה זו לשלילה גורפת ואפילו לבוז כלפי הסרט, ואפשר להסתפק במה שהפרגמנטים של הסרט נותנים - וזה לא מעט.
אין רצף
רצף הסצנות ב"אור אחרי החשכה" נע באופן חופשי בין מציאות ודמיון (חלום, הזיה או הרהור), בין דימויים שנובעים, ככל הנראה, ממספר תודעות, ובין זמנים שונים בהן פועלות הדמויות. כל זה נעשה ללא מתיחה ברורה של קווי הפרדה בין מצב אחד לאחר, כך שלא בהכרח ברור האם עברנו בין זמן/תודעה/מישור מציאות, ואם כן מה מהות השינוי.
בכל זאת, ניתן לדבר על ציר עלילתי הנוגע במשפחה מצומצמת הכוללת זוג הורים חואן (אדולפו חימנס קסטרו) ונטליה (נטליה אקוודו), בני המעמד הבינוני גבוה החיים עם שני ילדיהם הקטנים - הבת רות בת השנתיים, והבן אלעזר הגדול ממנה בשנה, בקצהו של איזור כפרי מרוחק.
הדינמיקות המוצגות מתרחשות בתוך המשפחה, במיוחד היחסים הבעייתיים בין ההורים. בנוסף, מוצגים גם היחסים עם העובדים בבית הזוג, מול הזוג המשכיל והאמיד הם מאופיינים כבני המעמד הנמוך, ההשכלה הדלה והעור השחום יותר. מישור אינטימי של תסכול ואפילו אלימות, שאינו מופרד לגמרי ממתח חברתי ומעמדי. במיוחד רלוונטית להיווצרותו של מתח דמותו של "שבע" (וויליבאלדו טורס), פועל מכור לסמים, שמשפחתו ובעיותיו יקבלו דגש בחלקו האחרון של הסרט.
למרות שרייגאדס לא מתייחס ל"אור" כסרט אוטוביוגרפי, יש בו מידה לא מבוטלת של מרכיבים שהופכים אותו להבעה אינטימית. הבית העיקרי בו צולם הסרט, שייך לו ולאשתו נטליה (כשם דמות האישה בסרט). שני הילדים של בני הזוג בסרט הם ילדיו האמיתיים. אבל לא מדובר ב-Home Movie. התנהגותו הנפסדת של הבעל (אלימות איומה כלפי כלבה, הדרך בה הוא פונה לפועלים) אינה בהכרח לקוחה מדמות היוצר אבל היא מאפשרת לו לבחון פינות נסתרות של הווייתו.
כמו כן זה אינו סרט חיצוני של הווה מתועד, אלא סרט פנימי הכולל אלמנטים אישיים מתוך הביוגרפיה של הבמאי - זיכרונות ממשחקי ראגבי, כשלמד כנער באנגליה (ללא כל חיבור עלילתי ברור לשאר אירועי הסרט), ודימויים הנקשרים לזיכרונות ילדות מסתוריים וכוללים שטן הנע בין חדרי הבית ובידיו ארגז כלים.
מטריד, קשה, ושומר את הקהל בעמדת ריחוק רגשי מעולם הדמויות. ובכל זאת זו גם עבודה המכילה כמה דימויים שאין עוד יוצר המסוגל לתת להם צורה.