"יחידת גנגסטרים": ממש לא יחידה במינה
ראיין גוסלינג, שון פן, אמה סטון וג'וש ברולין מעטרים את סרט המאפיה התקופתי "יחידת גנגסטרים". מכונות יריה, קליעים ופיצוצים יש פה למכביר, אבל עלילה שתחבר את הכל אין
הרוע משתלט רק משום שאנשים טובים מאפשרים לו. הם מרימים ידיים, אומרים שהם מפחדים, ואז לא נותר איש להילחם בו - המשפט הזה מתאים לכל תקופה בחיינו, ולכל מלחמה שלחמו בה בני האדם. המשפט הזה עומד במרכזה של העלילה בסרט "יחידת גנגסטרים", המבוסס על אירועים אמיתיים שהתרחשו בלוס אנג'לס בשנת 1949. ארצות הברית הוכתרה כמנצחת במלחמת העולם השנייה, שהסתיימה כמה שנים קודם לכן, אבל גברים רבים חזרו שבר-כלי - יודעים רק מלחמה מהי ולא יודעים מה הם חיים.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
שון פן מגלם את מיקי כהן, גנגסטר יהודי שחייו מושתתים על אלימות - היא זו שמקדמת אותו בחייו ובמעלה סולם הדרגות של המאפיה אל עולם רווי כוחניות זבת-דם, כבוד ואיברים שסועים. ג'וש ברולין הוא סמל (במיל') ג'ון או'מארה שחזר מהמלחמה עטור שבחים.
אבל במציאות של עיר המלאכים, הוא בלש שצריך להתמודד עם חיי היומיום בהם אין גיבורים, רק מאפיונרים שמשתלטים על החלום שלו לגדל את המשפחה שלו בעיר נקייה מפשע ומלחמות. מיקי כהן הוא האוייב הכי גדול שלו ושל החלום שלו, ואו'מארה לא מתכוון לתת לכהן להרוס לו.
ג'רי ווטרס (ריאן גוסלינג) הוא השותף של או'מארה - שוטר מהסוג ששוחה במים המלוכלכים של העיר בלי להירטב יותר מדי. אוסף לחיקו בנות יפות, מעשן ושותה ומדבר בקול מאנפף ומעצבן. מעין טיפוס פרווה. אבל מקרה ירי שקשור במאפיה מעיר אותו מהשיוט האוטומטי והוא מחליט להצטרף ליחידת הגנגסטרים סודית שמקים או'מארה, באישור צ'יף המשטרה (ניק נולטי בהופעה מפתיעה ומרשימה).
מחיר בלי תג
כך או'מארה, ווטרס, מקס קנרד (רוברט פטריק), קונווי קילר (ג'ובאני רוביסי), קולמן האריס (אנטוני מאקי) ונאבידאד רמירז (מייקל פנייה) יוצאים למגר את המאפיה בכל אמצעי אפשרי, בלי תגים ובלי צורך באישורים מיוחדים - הטוב נלחם ברע וזה מכוער ככל האפשר.
ההתחלה לא חלקה, התג המשטרתי, שהוא חלק בלתי נפרד מזהותו של שוטר ויש לו סמכות כמעט בכל מקום, לא יכול להגן עליך כשאתה משאיר אותו בבית. גם העובדה שיש לך משפחה אוהבת שמחכה לך בבית לא אומרת שתבחן את צעדייך ותשקול כל פעולה.
כשאתה חדור אובססיה ומובל מתוך זעם, שום דבר לא יעצור בעדך, גם לא פגיעה באנשים חפים מפשע. במקרה הזה, כהן ואו'מארה הם שני צדדים של אותו מטבע, ולא משנה על איזה צד המטבע ינחת, מישהו ייפגע.
הבחירה של הבמאי רובן פליישר ("זומבילנד") בסרט גנגסטרים הממוקם אי-שם בתחילת שנות ה-50 היא סוג של הימור במאה ה-21, שבה מלחמה מהסוג הזה מתנהלת בעיקר על הצד האלקטרוני שלה - עם מכשירי איתורן, מכשירים סלולריים והאזנה שלא מצריכה פריצה לבית הפושע ופירוק טלוויזיה כדי לשתול את מכשיר ההאזנה. אבל ההימור הזה עובד לא רע, בעיקר עם שימוש נכון בצילום חדשני שמאפשר, למשל, סצנת מרדף מרשימה.
עם זאת, לפעמים הצילום החדשני גורע, אבל בסופו של דבר, הישן והחדש מסתדרים לא רע יחד. מה גם שאפשר להיות ציניים ולומר שהחזרה לתקופה הזו מאפשרת שימוש בסטריאוטיפים עתיקים כמו היהודי עם האף הארוך שמשתלט על העסקים, המאפיונר האיטלקי, והחייל האמריקני שהוא גיבור בעל כורחו. כן, פעם החיים היו פשוטים, לכל מיעוט היה תפקיד.
הבעיה היחידה של הסרט היא בעלילה. אין כאן דרמה מותחת ומורטת עצבים, אלא אקשן של טובים נלחמים ברעים וגיבורים שבסך הכל רוצים לחזור הביתה בשלום אל האישה והילדים - אין שום דבר רע בזה, אבל כדי שהדמויות יוכלו לעמוד בפני עצמן, הן צריכות עלילה מבוססת יותר.
כך הבחורה היפה, גרייס פאראדיי (אמה סטון), לא תהיה רק קישוט על הקיר שנראה כאילו הצמידו לתסריטאי אקדח לרקה (כן, בסגנון המאפיה) כדי שיהיו לה עוד כמה שורות, וייראה כאילו היא חשובה בסיפור. כך גם הפתרון בסוף הסרט לא ייראה כמו משהו שארגנו בחופזה. למען ההגינות, יש לזכור כי הסרט התעכב וסצנת הירי באולם הקולנוע צולמה ונערכה מחדש בעקבות הטבח בבית הקולנוע באורורה.
"יחידת גנגסטרים" הוא מעין ניסיון לשחזר את תהילת העבר של סרטים מסוג זה, ובמובן מסויים יש עדנה בחזרה לעבר, הדברים היו פחות מסובכים, פחות מהירים, פחות עמוסים בפרטים, ולכן מדובר בסרט טוב שאולי אף ידחוף לעשייה נוספת של סרטים כאלה, הרי כולנו מפליגים על גלי הנוסטלגיה אל חיים פשוטים יותר. בכל מקרה, אם אתם מחפשים להיעלם בעבר למשך כשעתיים, זה המקום בשבילכם.
