"עלובי החיים": גרון ארוך
העיבוד של טום הופר למיוזיקל "עלובי החיים" לא עושה הנחות ליו ג'קמן, אן האת'אוויי, ראסל קרואו, ושאר הכוכבים, שנדרשו לשיר בקולם על הסט. התוצאה הסופית מרשימה ומרגשת, אך קשה לעמוד בקצב לאורך 157 דקות של שיאים רגשיים
האם "עלובי החיים" ('Les Miserables') הוא קולנוע איכותי? ראשית יש לזכור את החומרים מהם עשוי סרט זה. הכוונה אינה רק למקור הספרותי משנת 1862, פרי עטו של ויקטור הוגו, אלא בראש ובראשונה ל"לה מיז", כינוי החיבה לעיבוד הרומן למיוזיקל, שעלה בלונדון לפני 28 שנים (ומאז לא ירד), והפך לפנומן תרבותי גלובלי.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
נושאיו של הרומן הם האינטנסיביים ביותר. אובססיה וגאולה. אהבה טהורה, והקרבה הרואית. שפלות אנושית והתעלות מוסרית. המיוזיקל מעצים חומרים אלו באמצעות שירים, שעבור אוהביהם הם הבעה נעלה של רגש אנושי, ועבור המסתייגים - לא יותר מקיטש.
משיא רגשי לשיא רגשי
העיבוד הקולנועי בבימויו של טום הופר ("נאום המלך"), לא מנסה לחתור כנגד אופיו של המיוזיקל הבימתי באמצעות יצירת ריחוק ביקורתי ואיפוק רגשי. המטרה היא גרסה דפיניטיבית של המיוזיקל, המסתייעת במעלותיו הייחודיות של המדיום הקולנועי. במשימה זו הוא מצליח, אולי יתר על המידה, כך שהסרט כמעט ואינו יורד מהמידה המירבית של אינטנסיביות רגשית. החוויה מטלטלת, אך גם מתישה באופן בו היא מזמנת מעבר משיא לשיא במשך 157 הדקות של הסרט.
העלילה המפותלת עוסקת בקורותיו של ז'אן ולז'אן (יו ג'קמן) - אסיר המשתחרר בשנת 1815 מהכלא הצרפתי, לאחר שנכלא בעוון גניבת לחם. הוא כמעט ומידרדר חזרה לפשע, עד שמעשה חסד של בישוף (קולם ווילקינסון) מוביל אותו לשינוי כיוון. הוא בורח מהחוק תחת זהות חדשה, והופך לבעל מפעל ולראש עיר. כל זה מתערער כשלחייו חוזר הסוהר ז'אבר (ראסל קרואו) שאותו הכיר ולז'אן מתקופת כליאתו, ושנדר נדר לתפוס אותו. ניסיונו של ולז'אן לסייע לעובדת במפעל שלו בשם פנטין (אן האת'אוויי) נכשל, והוא פורש את חסותו על ילדתה הקטנה קוזט.
בעוד ולז'אן מנסה להסתתר מז'אבר, קוזט תגדל לנערה צעירה ויפה (אמנדה סייפריד), החווה אהבה ראשונה עם סטודנט בשם מריוס (אדי רדמיין). על רקע אירועי המרד הרפובליקני בפריז (1832), חיי כל הדמויות יצטלבו לשיא של רומנטיקה, הקרבה וכאב.
מעבר לקנה המידה המרשים של ההפקה הקולנועית, ואיכות הכישרונות המופיעים בה, המרכיב הייחודי ביותר קשור לצורת הביצוע של השירים. בשונה מכמעט כל מיוזיקל קולנועי, השירים לא הוקלטו מראש, אלא הוקלטו בשעת הצילומים. כך שהשחקנים המצולמים לא דיבבו את שפתותיהם, אלא ממש שרו.
אין זו הפעם הראשונה שבה הדבר נעשה. ב-1975 ביים פיטר בוגדנוביץ' מיוזיקל כושל בשם "At Long Last Love" שניסה לעשות דבר דומה. הופר מנצל אפשרויות טכנולוגיות שלא עמדו לראשותו של בוגדנוביץ' (ופרופורמרים מוכשרים יותר מסיביל שפרד וברט ריינולדס, שכיכבו בסרט המוקדם), כדי להשיג תוצאות מספקות הרבה יותר.
כאבי אוזניים
השחקנים ב"עלובי החיים" שמעו את המוזיקה שנוגנה במקביל באוזניות זעירות שהיו בתוך אוזנם, ואופי שירתם הכתיב את קצב הנגינה. מוזיקה זו היוותה את הבסיס לביצוע התזמורתי שהוקלט מאוחר יותר והותאם לפעולת השירה שכבר צולמה והוקלטה. השירה בוצעה לתוך מיקרופונים שהיו בסמוך לצוואר השחקנים, ואלו נמחקו מאוחר יותר באופן דיגיטלי. פעולה זו מאפשרת לצלם את הביצוע ממרחק קרוב מאוד, וליצור אפקט רגשי שכמותו לא ניתן להשיג על בימת התיאטרון המרוחקת.
בחירות אלו הפכו את פעולת השירה לחיה במידה לא מצויה במיוזיקל הקולנועי. המוזיקה נכפפת לביצוע המסוים, והביצוע של השיר אינו מנותק מהמשחק. התוצאה היא שירה "לא מהוקצעת" במתכוון, רווית התנשפויות ועצירות, אך גם של הבעה ספונטנית. המשחק הוא המניע את השירה, והאפקט הוא מיזוג מועצם של מה שיכול להתרחש במיוזיקל הבימתי.
בשיאיה התוצאה לא פחות ממדהימה. האת'אוויי בתפקיד פנטין האומללה גונבת את ההצגה בשירת הלהיט "I Dreamed a Dream" (אותו שיר שהשיק את הקריירה של סוזן בויל). האת'אוויי, שלמען התפקיד הפכה לכחושה וקיצצה את מחלפות שיערה, נושאת את סימני הסבל על פניה. היא מצולמת מקרוב כשהיא שרה ובוכה, מתנשפת עם שבריר של סמארק שיורד לה מהאף. כך היתה נראית אייקון הסבל הקולנועי, השחקנית מריה פלקונטי ב"פסיון של ז'אן דארק" של קארל דרייר, לו היה זה מיוזיקל. ברגע בו הביצוע מסתיים, ברור כי נחתם גורל האוסקר לשחקנית המשנה.
אין ספק שהופר מנסה למצות את החידוש, ולכן כמעט כל קטעי השירה מצולמים מקרוב. אך לא כל השירים, כל הרגעים וכל השחקנים עומדים במשימה. מלבד האת'אווי, יש הופעות מרשימות נוספות: ג'קמן (מועמד לאוסקר השחקן הראשי), רדמיין ו-סמנתה בארקס כאפונין (ביתם של זוג הנוכלים ת'נדרייה, המגדלים את קוזט בילדותה).
מנגד יש גם הופעות פחות מוצלחות של סייפריד, ובעיקר של קרואו המאוד לא מרשים. התוצאה לכן לא מושלמת, ובוודאי גדושה יתר על המידה. מנגד יש לזכור כי ההצלחה של המיוזיקל לא נבעה מעודפי עידון רגשי. הופר אולי לוחץ על הדוושה בהתלהבות יתרה, אך הוא גם עושה זאת באותו כיוון ובאותה דרך שתספק את קהל היעד של המיוזיקל, ולכן גם של הסרט.
