צפו בישראלי שמחפש אוצר זהב נאצי גנוב באגם
מילה משומר יער גרמני זקן - והמסע המדהים יצא לדרך: ירון סבוראי וחבריו ינסו לצלול בעקבות ארגזי האוצרות ששדד גרינג מיהודים. "קראו לי 'כלב יהודי' ואיימו", הוא מספר ל-ynet ומציג את המפות, כשצוות שמכין סרט תיעודי מלווה אותו ועיתוני אירופה בעקבותיו. אז איך איש לא הגיע לאוצר עד עכשיו?
- "אתם מחפשים את הזהב?", שאל השומר הזקן.
- "על מה אדוני מדבר?" השיבו.
- "חבל לכם על הזמן, הזהב לא נמצא פה. את הזהב השליכו לאגם", פסק הזקן בביטחון.
איש מבין חברי הצוות לא ידע את נפשו נוכח הסיפור המרעיש שנזרק לאוויר. אוצר נסתר שטמון, אולי, בקרקעית אגם במחוז ברנדנבורג. התחקיר הראשוני העלה לפי סבוראי ממצאים לא פחות מדהימים: הפושע גרינג, מי שנחשב אז לגדול הבוזזים של אוצרות וחפצי אמנות וזהב שנשדדו מיהודים, הורה לכאורה לפקודיו רגע לפני סוף המלחמה להשליך ארגזים לקרקעית האגם, בטרם כבש הצבא הסובייטי את האזור. מה היה בארגזים? איש לא יודע לומר בוודאות. עוד ממצאים הצביעו על אמיתות הסיפור. תחושת הבטן של סבוראי, שהיא חלק מרכזי בעבודתו, אמרה שיש פה משהו גדול.
עם ניסיון עשיר כזה בתחקיר וחיפושים, הגיע סבוראי יחד עם צוותו אל אגם סטולפסי הסמוך לברלין. בחבורה - חבריו הישראלים נח פראן, מג"ד במילואים בשריון, ושלומי אבני, קצין שייטת לשעבר; וכן לוקה מסיאלו ופרנסיקה שטובנרוס האיטלקים ואקו אינטזן הגרמני. בדרך לשם סיכמו כולם שיציגו עצמם לסביבה כעיתונאים שמגיעים לצלם סרט תיירות על המקום. שאיש לא יגלה את הסוד על האוצר בקרקעית, שאיש לא ינסה לגנוב, שלא ייהפך לאטרקציה ניאו-נאצית. הזהות הזו התבררה כטיפשית ומיותרת.
"הזהב באגם", אמרו בביטחון וידעו כל אנשי העיירה.
מפעל חייו
טיפוס מיוחד במינו הוא ירון סבוראי. חוקר ובלש שמקדיש את חייו לתחקירים היסטוריים אחר אוצרות מתקופת המלחמה. אבל למעשה המילה אוצר מתעתעת ועושה עמו עוול. כשהוא מגדיר עצמו חוקר אוצרות, הוא מתכוון לממצאים סנטימנטליים והיסטוריים.
בין אם מטילי זהב שנוצק משיני זהב, ובין אם שעון מתכת פשוט עם הקדשה שטמן יהודי אומלל שגורלו נחרץ באדמת מיידנק. את הממצאים הוא מעביר למוזיאונים להנצחת השואה. כך עשה, למשל, כשגילה לפני כחמש שנים רכוש יהודי שנשדד ונהרס בליל הבדולח באתר פסולת בברלין, וכלל מזוזות ותחתית בקבוק יין שעליו מוטבע מגן דוד.
"ירון הוא איש האידיאלים והפנטזיות, אני איש אדמה", אומר חבר הצוות נח פראן. "המומחיות שלו זה לאתר אנשים, דמויות וסיפורים. הוא בשניות יכול לתפוס זקן ביער ולהחליט שזה סיפור. כשיש פרויקט אנחנו מתגייסים לעזור כצוות. הולכים צעד אחר צעד בעקבות מעשיהם של הפושעים בתקופת השואה. המחשבה שבאירופה מוטמן רכוש יהודי, טבעות נישואין ושיני זהב שנקברו באדמה, היא שגורמת לנו, שהורינו שרדו את השואה ואיבדו את יקיריהם, להתגייס לזה. בחיפוש במיידנק, למשל, מצאנו דברים שיהודים קברו באדמה. מצאתי שמות של בני משפחתי".
בביקוריו התכופים של סבוראי בגרמניה הוא מלווה תמיד בשומרי ראש. באמצע שנות ה-90 הצליח לדבריו להסתנן ולחיות במשך כשנה עם קהילת ניאו-נאצים בגרמניה, ממצאיו הפכו לספר וסרט ומאז, הוא מספר, יש מי שמעוניין לנקום בו. "קיבלתי ביממה האחרונה שיחות לטלפון האישי מאנשים באנגלית ובגרמנית שכינו אותי 'כלב יהודי מסריח', שאיימו להרוג אותי", מגלה סבוראי השבוע. "אפילו כאלה שאמרו לי 'אין שום דבר באגם, למה אתה רוצה לבזות את הגרמנים?'. באתרים ניאו נאציים מאשימים את היהודים ששוב מנסים לגנוב את רכוש הגרמנים".
בשנת 2000 רשם הישג פנומנלי, כששלה מאגם טופליץ באלפים האוסטריים ארגזים ובהם שטרות לירות שטרלינג שזויפו על-ידי הנאצים במבצע ברנהרד, במטרה להפיל את כלכלת בריטניה. לימים הפך סיפור השטרות לסרט "הזייפנים" שזכה באוסקר (וגבר, אגב, גם על "בופור").
כתבות בעיתונות הבריטית והגרמנית, השבוע:
גרינג מלווה את סבוראי שנים רבות. "הוא היה גדול הגנבים של המשטר הנאצי, גנב את כל מה שהיה באירופה", אומר סבוראי. "מספרים שכשפקודיו מכל שטחי אירופה הכבושה היו מגיעים אליו לתדרוך, הם היו נוהגים להביא אתם שלל שבזזו לראש המאפיה".
השטאזי צלל ולא מצא
בחזרה לאגם סטולפסי. תחקיר ועדויות העלו את הממצאים הבאים: שבועות ספורים לפני תום מלחמת העולם השנייה, כשהרוסים כבר היו בשערי ברלין, הורה גרינג לפקודו, קצין בחיל האוויר הנאצי, להשליך אל האגם ארגזים. "הקצין או אנשי SS הגיעו למחנה הריכוז ראוונסברוק ופקדו על שלושה אסירי מלחמה פולנים להעלות למשאית, שעליה ארגזים כבדים וסירת גומי", מספר סבוראי. "כשהגיעו לאגם, הורו לאסירים שעליהם להעמיס את הארגזים על הסירה ולשוט עד מרכז האגם ולהשליך למים. שוב ושוב חזרו האסירים והשליכו ארגזים למים. כשסיימו מלאכתם, נורו האסירים למוות וגופותיהם הושלכו לאגם יחד עם הסירה המנוקבת".
מנקודת המוצא הזו צמחו השערות וסיפורים. אחד המקורות טען כי הקצין ברח לדרום אמריקה בתום המלחמה, לא לפני שהוא משאיר לאחד מקרוביו תרשים ובו תיאור מדויק של המקום שבו הטמין באגם את הארגזים. בגרמניה היו שטענו כי מדובר ב-18 ארגזים ובהם אוצר בשווי מיליארד דולר. סבוראי מתקשה להאמין, וסומך על גרסה צנועה יותר - שלושה ארגזים ששוויים לא ברור.
מפת האזור:
בכל זמן התחקיר, דבר אחד לא הצליח לפצח. אם השמועה על המטמון במים ידועה לכול, מדוע איש לא ניסה לצלול. בארכיב של השטאזי, המשטרה החשאית של גרמניה המזרחית, גילה את התשובה. "התברר לי שבמזרח גרמניה אסור היה למכור או להשתמש בציוד צלילה, כדי שלא ישתמשו בציוד כדי לצאת מהמדינה", הוא מספר.
"ב-81' ביצע השטאזי צלילה בעצמו אל האגם הקטן, ששטחו ארבעה קמ"ר ועומקו מטרים בודדים והקרקע בוצית. הם סגרו חלקים מהאגם, הביאו צוללנים ועגורן, אולם מומחה לסונאר סיפר לי שהציוד היה כל כך מיושן והסיפור היה כל כך חשאי, שלא היה סיכוי שהצוללנים, שלא ידעו אפילו מה הם מחפשים, ימצאו את זה. קרוב משפחה של אחד הצוללנים שנפטר מאז, סיפר שהצלילה כשלה בגלל הבוץ ושהם פשוט חיפשו עם הידיים".
שת"פ עם ממשלת גרמניה
כשהאמין שהסיפור הוצלב על ידי מספיק מקורות, הגיע סבוראי למשרדו של האחראי על אתרי ההיסטוריה בגרמניה. "הוא אמר לי - 'שמעתי עליך', ופתח לי חוברת סיכום שנתית של המחלקה", מגלה החוקר הישראלי. "באחד מהעמודים מונצחת תמונתי באתר הפסולת ליד ברלין, שבו מצאתי את שאריות ליל הבדולח. הוא הבין שלא באתי לצבור הון או לחפש אוצרות לעצמי ואמר שאקבל אישור לבצע צלילה מקצועית בשטח, בתנאי אחד - שהגרמנים שותפים לפרויקט.
אמרתי לו שאני אשמח לשתף פעולה, שכל צעד יהיה מלווה על ידי השלטונות ושהאוצר, אם ימצא, יועבר למדינת גרמניה ומשם באופן רשמי לבעליו המקורים - ניצולי השואה ומשפחותיהם".
שיתוף פעולה שכזה, יש לציין, איננו ברור מאליו. בגרמניה נוהגים לסרב פעמים רבות לחיפושים מעין אלו, מחשש שהאתרים עשויים להפוך למוקדים לעלייה לרגל של ניאו-נאצים. הפעם, בחרו לשתף פעולה עם המיזם ולפתוח בחיפושים. "אנחנו נגיע לשם עם ציוד מתקדם ובדיקות סונאר מקצועיות", מבטיח סבוראי. "כרגע האגם קפוא, במאי הוא יפשיר ונתחיל בחיפושים".
לפנייה לכתב/ת 
