מאבקי כוח: אני מצַווה משמע אני מנהיגה

ההיית או חלמתי חלום?

אסתר מתחילה את דרכה בספרות היהודית כנערה יפה וכנועה שעלתה לגדולה מבור תחתיות, ונישאה למלך חזק במיוחד. במהלך חייה הופכת אסתר למנהיגה אמיצה, חכמה ומצליחה. בכל שנה, בסמוך לחג הפורים ולאירועי קריאת המגילה, מתעוררות בי מחשבות על הרגע בו הפכה אסתר ממלכה יפה למנהיגה (יפה לא פחות).

<< כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו >>

הכל על פורים  בפרויקט מיוחד:

• להדפסת מגילת אסתר בקובץ חגיגי, עם חידונים לילדים - לחצו כאן
• רוצים לדעת היכן קוראים את המגילה ומתי? לחצו כאן  
  

דמותה של אסתר כמנהיגה מעוררת השתאות, במבט ראשון נדמה כאילו היא נוצרה בסדנה הוליוודית לסחר באשליות, ותפקידה להגשים חלום אמריקאי ממשפחת "אשה יפה". בכל פעם עם הגיע ימי קריאת מגילת אסתר, אני שואלת את עצמי, האם מהפך אישיותי בסדר גודל כזה אפשרי?

הדילמה מחריפה

נדמה שהמסופר בחלק הראשון של המגילה, לא מנבא את כישורי המנהיגות של אסתר שיתגלו בחלק השני של המגילה. בקריאה ראשונה נראה כאילו מנהיגותה של אסתר יוצאת לאוויר העולם ברגע אחד. נדמה שלא רק אלוהים נסתר במגילה, גם אסתר כמנהיגה מוסתרת בה, ומתגלה לפתע באמצע פרק ד'.

מאותו רגע נעלמת מעיניינו דמותה הקודמת, המונהגת והמובלת של אסתר, והיא נראית כמנהיגה מלידה. האם יכולה אישה אחת לשאת בנפשה שתי דמויות הפוכות כל כך? והאם יתכן שפן אחד של האישיות יסתיר לחלוטין את הפן השני?

רגע המהפך

אסתר גדלה בבית דודה מרדכי, ומשם נלקחה להרמון. לאורך כל פרק ב', קל לשים לב למאמץ של המספר לאפיין את אסתר כאשה פסיבית:

"לְקָחָהּ מָרְדֳּכַי לוֹ לְבַת... וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ... לֹא הִגִּידָה אֶסְתֵּר ...כִּי מָרְדֳּכַי צִוָּה עָלֶיהָ אֲשֶׁר לֹא תַגִּיד. ... וּבְהַגִּיעַ תֹּר אֶסְתֵּר ...לֹא בִקְשָׁה דָּבָר כִּי אִם אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי... וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ... אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה עָלֶיהָ מָרְדֳּכָי וְאֶת מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה... וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי".

מפרק ב' נלמד כי אישה יפה ופסיבית היא משאלת לב של גבר חזק, וככל שמתגברת הפסיביות שלה, גדלה האהבה שרוחשים לה הגברים שסביבה.

הציווי כמבשר המהפך

בקריאה קפדנית של פרק ד' אפשר למצוא רמזים מקדימים לאישיותה המנהיגה של אסתר, וללמוד שהשינוי המהיר של אסתר בכל זאת בנוי משלבי ביניים, ומתחיל עוד בטרם הטיח בה מרדכי את ביקורתו החריפה.

השורש הלשוני המנחה את חיפושי אחר סימני המנהיגות המוקדמים של אסתר הוא השורש צ-ו-ה. שורש זה מופיע מאות פעמים במקרא, ותמיד הוא מורה על הנחיות שמעניק בעל הסמכות לכפופים לו. לרוב, אלהים הוא המצווה את בני האדם, אך גם מלכים מצווים את נתיניהם, משה והכהנים מצווים על העם, וגברים מצווים על בני ביתם.

לאורך כל המקרא כמעט נשמר העקרון לפיו רק גברים מצווים. עקרון זה מופר פעמיים בלבד במקרא: אשה מצווה אחת היא נעמי המצווה על רות את הלכות רקימת הקשר האינטימי עם בועז. המקרה השני הוא המקרה של אסתר.

אחת עשרה פעמים מוזכר במגילה השרש צ-ו-ה וברור כי במגילה היררכית זו, המתמקדת במאבקי כוח ושליטה, יש לשורש זה משמעות רבה. שלוש פעמים, כולן בפרק ד', מתאר שורש זה את פעולתה של אסתר כלפי הגברים.

הפן הגלוי של פרק ד' עוסק בברית מנהיגותית הנרקמת בין מרדכי לאסתר ומובילה להצלת העם היהודי. הפן הסמוי של פרק ד' מתאר מלחמת שחרור ועצמאות שמנהלת אסתר מול מרדכי, והיא שמובילה להצלת העם היהודי.

רצח אב

בפתיחת פרק ד' מתייצב מרדכי לפני שער המלך בלבוש שק. אסתר, נדמית עדיין כ"נערה טובה שושן", והיא מנסה להחזיר את מרדכי למוטב ולהוסיף להתנהג "כמו שצריך".

"וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי ...", אלא שגם בבחירה מנרמלת זו, כבר מתגלה פן מנהיגותי באשיותה של אסתר שכן היא לא נותרת חסרת אונים אלא מנסה לנהל את מרדכי.

נכון, היא עדיין לא מובילה מאבק, ועדיין עסוקה בלהיות הילדה הכי טובה בגן, אבל גם כאן ניכרים ניצני מנהיגותה. והנה, מנהיגותה מתגברת בפסוק הבא, שבו היא לא מסתפקת בשליחת בגדים, ולראשונה בחייה, היא גם מצווה: "וַתִּקְרָא אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ ...וַתְּצַוֵּהוּ עַל מָרְדֳּכָי לָדַעַת מַה זֶּה וְעַל מַה זֶּה".

האם אסתר מצווה על התך או על מרדכי? המספר עדיין מערפל את עוצמת המנהיגות שמפעילה אסתר, אבל בהמשך יהיה ברור שאסתר מבינה שהיא מלכה, והיא מבינה שמנהיגותה תצא לאור רק אם היא תמצא בנפשה כוחות "לרצוח" את האב הסמכותי ולהפוך מאשה מובלת לאשה מצווה.

מרדכי לא מקל עליה את המלאכה

מרדכי לא נענה באופן מיידי לאישיותה המצווה, ומוסיף להיות סמכותי: "ויַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ... לְהַרְאוֹת אֶת אֶסְתֵּר וּלְהַגִּיד לָהּ וּלְצַוּוֹת עָלֶיהָ לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל עַמָּהּ".

אסתר מצווה על מרדכי, ומרדכי מגיב בחריפות ושולף ציווי נגדי. השאלה מי יצווה על מי נמצאת במוקד פרק ד'. לנו, הקוראים, ברור שרק אם יצלח מהלך השחרור ואסתר תהפוך למצווה, תוכל לגבור בלבה על כניעתה לסמכות, ותעשה למנהיגה. ואכן, היא לא מוותרת: "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַהֲתָךְ וַתְּצַוֵּהוּ אֶל מָרְדֳּכָי...".

 ייתכן כי הציווי החוזר של אסתר מנער ומעורר את חמתו של מרדכי השולח אליה מילים קשות וברורות: "אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים, כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת". זהו. מילים חזקות אלה היו מילות המנהיגות האחרונות של מרדכי.

מרגע זה נדמה ששניהם קיבלו על עצמם את היפוך התפקידים המבהיל והמתחייב. מרדכי מוותר על סמכותו, ואסתר מוותרת על תשוקתה לתלוּת. בסבב השיחות השלישי, אסתר כבר שולחת למרדכי הוראות פעולה מעשיות ומפורטות, ומרדכי מקבל על עצמו בצורה הברורה ביותר את מצוותה:

"לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי: וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר".

סופה של אסתר מצער ומחכים

אני לא אוהבת את החלקים האחרונים של המגילה. מנהיגותה של אסתר הולכת ומידרדרת אל תאוות השליטה ומרחץ הדמים. אסתר וחבורת הגברים שסביבה, לא מוצאים מוצא של שלום מהתסבוכת שאליה נקלעו, ואנשי הממלכה נסחפים איתם אל מחול הדם. לא זו אף זו, אסתר מבקשת מהמלך ימי דם ונקם נוספים.

אני לא אוהבת את האופן שבו מגילת אסתר מסתיימת, ובכל זאת אני בוחרת לקרא גם את שלושת הפרקים האחרונים שלה. כשאני קוראת פרקים אלה אני מבקשת להזכיר לעצמי את הטפשות והסכנה בטענות על ההבדלים בין "מנהיגות נשית" ל"מנהיגות גברית", את האשליה הגזענית לאורה מנסים לעיתים לחנך אותנו, ולפיה אם נשים היו מנהיגות את העולם, היינו חיים בעולם טוב ורחום יותר.

לא דובים ולא זאבים, זועקת לעברינו המגילה. כוח משחית. כוח מסוכן. כל אדם צריך לחנך את עצמו בצניעות ובעקביות לא ליפול במלכודות הכוח. כשהיינו בגולה אמרו עלינו, היהודים, שאנו פחות אלימים מהגויים. יש שאומרים שנשים פחות אלימות מגברים. האמת היא, כך נדמה לי, שנשים, כמו היהודים הגלותיים, לא עמדו במבחן הכוח.

אם אלוהים אוהב את כל בני האדם בשווה, הוא ברא אותם עם פוטנציאל שווה להיטיב ולהרע, ולכן גם אתגר ההשחתה של הכוח שווה לכל בני האדם, יהודים וגויים, נשים וגברים.

מחשבה קצרה על ושתי וה'מצווה טאנץ'

שלושת הפסוקים המתארים את סיום הקריירה המלכותית של ושתי מעוררים הערכה עמוקה כלפיה: "בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן אָמַר... לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ כִּי טוֹבַת מַרְאֶה הִיא. וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא ....ַויִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ". פסוקים אלה מעוררים גם מחשבות לא נוחות על החוויות שבוודאי עברה אסתר בארמון המלוכה.

שנים רבות לאחר הסירוב של ושתי, אני יושבת מול מסך המחשב שלי, ובזכות האינטרנט אני נחשפת לתמונות שכאישה לא חרדית (איני יודעת איזו משתי ההגדרות מרכזית במקרה זה) לא נחשפתי אליהן עד כה. "המצווה טאנץ'" ריקוד המצווה החסידי, הוא ריקוד חתונה שמקיימים גברים מהמשפחה (אבי החתן/ אבי הכלה) עם הכלה.

זו עשויה להיות מסורת מרגשת ואף מכילה, אלא שבימי גזירות הצניעות בהם אנו חיים, מרחבי השמחה של הנשים והגברים נפרדים לגמרי.

מאותה סיבה בדיוק, גם פניה של הכלה מכוסים בבד עבה. הכלה מובלת, לבדה ובעיניים מכוסות לאזור הגברים. היא עומדת קפואה במקומה, מחזיקה ביד אחת את האבנט השחור, ואלפי(!) גברים רוקדים סביבה. זה נורא. זה מחפיץ. זה מבהיל.

אם יש תמונות שעונות על ההגדרה של חוסר צניעות, אלו תמונות ה"מצווה טאנץ". לא אוטובוסים מעורבים, ולא פרסומות. אישה אחת, מאוד צעירה וחסרת נסיון במפגש עם גברים, מובלת כבונבוניירה עטופה קצפת לבנה, אל קולוסיאום גברי. ואם יש תמונה שמזכירה את דרישת אחשורוש מושתי, ומסבירה גם את סירובה, זו תמונת "המצווה טאנץ'" של המאה העשרים ואחת.