"שנה גג": החתונה הזאת לא שווה את הצ'ק
לא ברור אם הסרט "שנה גג" מתכוון לצחוק על מוסד הנישואין, או להריץ דאחקות על קומדיות רומנטיות אחרות. כך או כך הוא גדוש בקלישאות שנשחקו. אבר מין זכרי ג'אד אפטאו כבר הראה לנו
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
המרגיז הוא, שמדובר בסרט שמתחפש לרגעים לסרט רציני, ונדמה שהוא עשוי לתקוף את נושא הזוגיות הטרייה על משבריה ואתגריה מזווית חדשה ולא שגרתית. רק נדמה, כי בכל פעם שהוא מתקרב לנקודה עלילתית שעוד לא ראינו, הוא לוקח פנייה בטוחה וחוזר לתרחישים מוכרים ומשמימים מסרטים שקדמו לו.
מייזר הממזר
דן מייזר, שותפו לעשייה של סשה ברון כהן שהפיק וכתב חלקים נכבדים מ"המופע של עלי ג'י", ולקח חלק ב"בוראט" ו"ברונו", כתב וביים את הסרט שמשתמש בכל קלישאה אפשרית מז'אנר הקומדיות הרומנטיות: החל בתמונות מביכות שכוללות איבר מין גברי, דרך הורים ששונאים את החתן וכלה בהפרשות (של יונים הפעם) כי הפרשות זה עדכני ומגניב.
הסרט עוקב אחרי נאט (רוז ביירן, שכבר שיחקה דמות של בחורה מעצבנת בקומדיה רומנטית אחרת, "מסיבת רווקות" של פול פייג) שהתחתנה עם ג'וש (רייף ספול) אחרי שהכירו "בקושי" שבעה חודשים. הסרט מתייחס לנישואים בשמרנות מתחסדת כנקודה בה יחסים "אמיתיים" ורציניים מתחילים, ומפגיש את הזוג עם בעיות מהעבר ומההווה.
הבעיה מהעבר היא האקסית של ג'וש, קלואי (אנה פאריס, בניסיון כושל להיראות לא מושכת). בניגוד לאשתו הגבוהה, הצנומה ובעלת התספורת המוקפדת, קלואי לא מבינה כלום באופנה, מצילה ילדים רעבים באפריקה (באמת) ולובשת תחתונים נטולי תחרה. היא גם חמודה, עדיין צוחקת מהבדיחות הילדותיות של ג'וש שנאט שונאת, ועדיין רווקה.
הבעיה מההווה מגיעה בדמותו של לקוח במשרד הפרסום בו נאט עובדת, גאי (סיימון בייקר, "המנטליסט") יפה הבלורית ובעל חיוך אמריקאי שמאיר את השגרה הבריטית בה נאט חיה (במציאות שניהם אוסטרלים, אגב). עוד בעיית הווה היא שלא ממש ברור מה נאט וג'וש עושים יחד, כי הם לא מסכימים בעצם על שום דבר, ולא חולקים את אותם תחומי עניין, אף לא במעט.
נאט מתחילה לפלרטט עם גאי, ונהנית מהספק פלרטוט ספק יחסי לקוח-פרסומאית הבעייתיים משהו, בזמן שג'וש נזכר שקלואי והוא מסתדרים ממש טוב. במקביל, אחותה של נאט (מיני דרייבר) מציגה לה דוגמה טיפוסית לרעייה שמתעבת את בעלה ומעליבה אותו בכל הזדמנות, ומשקפת לזוג את כל מה שהם לא רוצים להיות.
על הדרך, התסריט משתדל מאוד להצחיק וגם להראות מה קורה כשמתחתנים מהר מדי. לפעמים זה מצליח. אחד הדברים הכי טובים בסרט הוא שימוש מחוכם בסט יוקרתי של חזייה ותחתונים מצועצעים ו-ורודים שהאקסית מודדת, והרעיה מקבלת כמתנה. הם ממשיכים לסמן לאורך הסרט את כל מה שבעייתי בזוגיות הזו.
צוחק עם או צוחק על?
אבל כל מה שבעייתי בסרט - למעט אותו זוג של חזייה ותחתונים - הוא שפרט להם, הוא נע בטלטלה בלתי פוסקת בין ניסיון לשחזר ולצחוק על כל הקלישאות האפשריות של קומדיות רומנטיות, בין הפיכתו לעוד סרט כזה בדיוק. נאט וג'וש הם בדיוק כמו ג'ניפר אניסטון ו-וינס ווהן ב"הצד שלו, הצד שלה", שראינו כבר ב-2006 - רק לא מעניינים. הם מזכירים גם את כל הסרטים של ג'אד אפאטו, אבל נעדרים את הכנות של הדמויות שלו. הם שבלוניים להחריד.
הבלאגן של הסרט בולט עוד יותר כשהם יושבים יחד אצל מטפלת זוגית שאמורה להיות פרודיה היסטרית ומוגזמת. אלא, שכשהיא משחקת עם בובות אנטומיות שנועדו לעזור לילדים להגיד איפה נגעו בהם, מקללת את הגרוש שלה ואומרת לזוג שהם משעממים אותה - היא בעיקר מביכה. זאת בדומה לרוב הסצנות המאומצות שמנסות לצחוק על כל העניין, במקום להתמודד איתו.
ואם זה לא מספיק, מה שנאמר רוב הסרט הוא שנאט וגאי נראים מתאימים כי שניהם יפים יותר ביחד. בהתאמה, קלואי וג'וש קצת פחות חתיכים, קצת יותר מוזנחים, שוב, לכאורה, כי מדובר בשני שחקנים שנראים מצוין בעצמם. בני הנוער, שעלולים למעוד על הסרט הזה, עשויים לקבל מסר שמוכר חלום נטול ממש. אין בסרט הכרה בכך שזוגיות אכן גוררת פשרות וחילוקי דעות, אלא רק טענה שצריך להיות עם מי שמחייך הכי יפה, ושולח את הוורדים הכי אדומים.
