דם ברחובות תל-אביב
כשעשרות מליוני בעלי חיים נשחטים בבתי המטבחיים, הציבור מתעלם וקונה את התוצר המעובד בסופרמרקט. אך כשמיצג מחאה המכיל ראשי בעלי חיים שנשחטו בתעשיית הבשר מוצג ברחוב, כולם מזדעזעים והמשטרה פותחת בחקירה פלילית. יעל ארקין ויונתן שפיגל מ"תנו לחיות לחיות" קוראים לשבור את קשר השתיקה
כשהרצח הגדול ביותר בהיסטוריה מגיע לרחובות תל-אביב. הבוקר (ג') פורסם כי במספר מקומות ברחבי תל-אביב הונחו ראשי פרות, עיזים וכבשים, ולידן כתובות בגנות הריגת בעלי חיים בתעשיית המזון.
אקט המחאה שבוצע מספר רב של פעמים בעבר בישראל ובעולם על ידי פעילים למען בעלי חיים, קוטלג על ידי אמצעי התקשורת כאקט פלילי והזרקור הופנה לחקירה המשטרתית שנפתחה בעקבות המעשה.
מעניין שכאשר הדבר נעשה מאות מליוני פעמים בשנה מאחורי קירות אטומים של בתי מטבחיים, רובנו מוכנים להתעלם ממנו ואף לקנות את תוצריו כשהם עטופים בשקיות ניילון על מדפי הסופרמרקט.
הפגיעה בחיות ממומנת מכספי הציבור
אחד המאמצים המרכזיים של ארגונים ופעילים למען בעלי חיים, הינו העלאת המודעות לפגיעות הממוסדת בבעלי חיים בחברה בה אנו חיים. פגיעות אלו מתרחשות, כפי שההיסטוריה מראה פעם אחר פעם, הרחק מהמרחב הציבורי ומהעין הציבורית, מאחורי חומות וקירות שמונעים מהציבור לעשות את הקישור והחיבור התודעתי שבין מעשים אלימים לבין תוצריהם של מעשים אלו, שאותו ציבור מממן ורוכש מכספו.
תעשיית המזון מהחי היא הדוגמא המובהקת ביותר לאופן בו התעשייה ותאגידי ענק פוגעים באורח הקשה והאלים ביותר ביצורים חיים. את הפגיעה וההרג האלים מבצעים בחדרי חדרים, באופן שהמראות והקולות אינם מגיעים בדרך כלל לתודעתו ולידיעתו של האדם מן היישוב.
את התוצרים המעובדים של מעשים אלו, אחרי שהסתיים החלק האלים והברוטלי, עוטפים כאילו מדובר במצרך מזון תמים ורגיל, ומשווקים לנו, הצרכנים, מבלי להזכיר בשום צורה את היקפי האכזריות והאלימות שהיו חלק מרכזי משרשרת הייצור. לעיתים אף מוצגים על האריזות בעלי חיים מחייכים ושמחים הרועים באחו.
עוד בנושא:
- על השחיטה / יומן מסע בבית מטבחיים
איך להתייחס להרג של מליוני חיות בשנה?
המציאות היא כמובן הפוכה, והשימוש במצגים אלו הינו חלק נוסף בהסוואת האלימות והאכזריות של תעשייה זו.
אך כאשר פעילים למען בעלי חיים מניחים ברחובות תל אביב, במרכז המרחב והשיח הציבורי, מספר עדויות בודדות להמחשת גורלם של עשרות מליוני בעלי החיים שנרצחים כל שנה, רק כדי להשביע את תאבון החברה הישראלית למזונות שכיום ברור שניתן לחיות חיים מלאים, טובים ושלמים (ואף בריאים יותר), מבלי לצרוך אותם, מוקד העניין הציבורי והתקשורתי, איננו השאלה מדוע אנחנו כחברה מוכנים לקבל את האלימות הזאת כלפי בעלי חיים ואת הדרתה מהמרחב והשיח הציבורי, אלא דווקא הפליליות שהמשטרה טוענת שכביכול טמונה במעשה.
אם להניח בתל אביב מספר בודד של ראשי בעלי חיים שנרצחו על ידי תעשיית הבשר הינו מעשה פלילי, כדאי שכל אחד מאיתנו ישאל את עצמו איך מן הראוי להתייחס להריגתן של עשרות מליוני חיות כאלו מדי שנה בישראל לבדה?
מדוע אנחנו מזדעזעים כשאנו רואים ברחוב מעשה של הרג בודד, אבל מוכנים לקחת חלק ולרכוש את תוצריו של טבח נורא שכזה?
השאלה אף הופכת לנוקבת יותר, כאשר היום כל כך קל ופשוט להפסיק לצרוך מוצרים מהחי, ואנשים רבים אף עושים זאת בפועל ועוברים לתזונה טבעונית שאיננה כוללת מוצרים מהחי.
יעל ארקין היא מנכ"לית עמותת "תנו לחיות לחיות", יונתן שפיגל הינו עו"ד בעמותת "תנו לחיות לחיות"
לפנייה לכתב/ת 
