שירת המוות של הרב פרומן: "הנה זה בא"
"הצילו! הצילו! אני הולך למות", כתב הרב פרומן לפני 22 שנים, ובשיר אחר: "הרבה מן החיים שלי, או בוא נאמר פשוט: כמעט הכל, היה בזבוז גדול". אמונה אלון: "הוא ביטא בדרכו הצינית את רצונו של אדם להספיק כמה שיותר לפני המוות, להיות מתועד"
בשנתיים וחצי האחרונות מאז חלה בסרטן, חי הרב מנחם פרומן בצל המוות, אבל כבר שנים רבות קודם לכן הוא נכח בחייו, וליתר דיוק בשירתו - שגם היא חייו. שני שירים שפרסם לפני למעלה מעשרים שנה, ובהם תיאר בכנות את תחושת החמצת החיים ובציניות את רגע הפרידה מהם, מקבלים משמעות מיוחדת עם פטירתו, וחושפים את הצד הפחות מוכר של "הרב המתנחל שאהב ערבים".
<< כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו >>
- נפרדים מאדמו"ר השלום: "מעולם לא סימן אויבים" ואז הרב פרומן אמר: 'אני רוצה להיות עם אלוקים''
- צפו: הפרידה המרגשת מהרב ערב פטירתו
בסתיו תשנ"א יצא לאור כתב עת חד-פעמי בשם "עלעול" (בהוצאת "ספריית בית אל") - קובץ שירה נדיר בימים ההם, של משוררים דתיים. בין היוצרים היה גם הרב פרומן, שפרסם בו לא פחות משישה שירים. שניים מתוכם מקבלים משמעות מיוחדת במרחק של עשרים שנה מהאדם הצעיר והבריא שהיה הרב פרומן, כשהעלה אותם על הכתב.
הָעוֹלָם הַבַּא
הַצִּילוּ! הַצִּילוּ!
אֲנִי הוֹלֵךְ לָמוּת.
רוּצוּ,
הָבִיאוּ זַרְקוֹרִים
מַהֲרוּ הֵנָּה אֶת הַמַּצְלֵמוֹת
הַזְּמַן אוֹזֵל
אֲנִי עוֹצֵר אֶת עַצְמִי
מְגַיֵּס אֶת כָּל כֹּחוֹתַי
עַד שֶׁיַּגִּיעַ צֶוֶת הַטֶּלֶוִיזְיָה
אַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמַהּ
אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ.
הִנֵּה זֶה בָּא.
אוֹר! אוֹר!
אֲנִי עַל הַמָּסָךְ.
הַתִּקְתּוּק מַכְתִּיב אֶת קֶצֶב
הַנֶּצַח.
לָתֵת אֶת הַכֹּל
לִמְסֹר אֶת הַנֶּפֶשׁ
לִדְהֹר אֶל קַו הַסִּיוּם
לִפְנֵי שֶׁיִּגָמֵר הַסֶּרֶט.
מי שערך את אותו קובץ שירה הוא פרופ' הלל וייס, שלימים נחשב כאיש ימין קיצוני, התנגד לחלק מהרעיונות הפוליטיים של המשורר - ואף ניהל איתו ויכוחים רבים בעניין. עם זאת, הוא מספר כי הייתה ביניהם "קרבה נפשית רבה".
משחק סכום אפס
אמש, כאשר התבקש וייס על ידי ynet להעניק פרשנות ל"העולם הבא", הוא נזכר בהתרגשות בשירי פרומן שבחר לפרסם לפני 22 שנה, ובירך "שהחזרת בי נשמתי - כלומר שהחזרת אותי - לרב פרומן זצ"ל ול'עלעול'". לדבריו, מדובר ב"שיר גאוני" – וכך גם האחרים שנדפסו באותו קובץ.
"השיר הסרקסטי-ליצני לכאורה, הוא שיר של הסתרה באמצעות יח"צון וזילות מכוונת של הערך העצמי", אומר העורך. "הוא כל כך חושד בעצמו, שהוא מבזה את עצמו עד הסוף.
"הוא אכן מקבל משמעות דרמטית בהקשר פטירתו של הרב המשורר, כי הוא כתוב כנבואה הפוכה, אבל כמה עצוב - זהו באמת משחק סכום אפס, כי המוות ודאי בכל שנייה בחיים, כפי שהשיר מסתיים, במשמעות כפולה - סרט החיים וסרט הטלוויזיה – 'לדהור אל קו הסיום / לפני שייגמר הסרט'".
פרופ' וייס מנתח כי "אחרי הפתיחה ההיסטרית ולאחר ההצגה והזילות (קבוצת שורות), הוא משלב פסוקים עמוקים הקשורים במשיח ובמוות, כמו 'אף על פי שיתמהמה / אשרי כל חוכי לו / הנה זה בא / אור! אור!' - כאשר האור מכוון גם להארה וגם למצלמות הטלוויזיה".
השקר שמאחורי הטלוויזיה
הסופרת אמונה אלון, שבזמן פרסום "עלעול" הייתה העורכת הראשית של המו"ל, "ספריית בית אל", שוחחה עם פרומן
פעמים רבות על השיר ומשמעותו - האחרונה שבהן "לא מזמן", כהגדרתה. לדבריה, "הרב מנחם דיבר בו על כך שכולם רוצים להיות 'מונצחים' לפני שמתים, להשאיר חותם בעולם הזה. הוא כתב את זה בגוף ראשון, אבל התכוון לכל אדם, ולאו דווקא לעצמו".
"לרב פרומן היה חשוב להעביר מסרים מסוימים, ולכן הוא היה מתוקשר מאוד, אבל בשיר הזה אין אמירה כלפי התקשורת", מבהירה אלון, "הוא פשוט ביטא בדרכו הצינית את הרצון של כל אדם להספיק כמה שיותר לפני המוות, להיות מתועד. אלה המצלמות שהוא מדבר עליהן".
שמוליק קליין, יועץ תקשורת ומשורר (ממייסדי "משיב הרוח") הכיר את הרב פרומן דרך השירים שפרסם באותו כתב-העת. "הוא היה כל כך נקי ואחר מהשיח השירי שהתנהל אז על גבי המוספים הספרותיים בעיתונים", סיפר, "שהחלטתי שגם אני רוצה לשלוח שירים לבמה כזאת".
"אחרי ששלחתי שירים ל'עלעול ב'', הזמינה אותי אמונה אלון עם עוד כותבים צעירים למפגש עם חנן פורת, שהיה אז הרוח החיה בספריית בית אל", משחזר קליין, "חנן הגיע (באיחור) מהכנסת, וקרא בפנינו את השיר האהוב עליו מהקובץ: השיר של הרב מנחם 'העולם הבא', שחושף את השקר שגלום בטלוויזיה, שכביכול 'מראה רק את המציאות'. המפגש היה חודשים ספורים אחרי עלילת 'פורים שמח'".
לבסוף "עלעול ב'" לא יצא, וקליין וחבריו החליטו להביא לעולם את "משיב הרוח", ולהזמין את הרב פרומן לפרסם משיריו בגיליון הראשון. "מאז ועד היום הזמנו את הרב מנחם להיות הרוח החיה בפסטיבלי השירה שלנו, ורק לפני חודשיים הוא עוד הופיע בערב 'שירה וזוהר' עם עלמה זוהר", הוא מספר.
"אני מכיר את הרב מנחם כמעט עשרים שנה, ונמצא מאז בקשר ארוך איתו, אבל מעולם לא הצלחתי לפענח אותו עד הסוף", מודה קליין, "כמו סוד השירה - כך גם סודו של הרב מנחם היה 'באין פוענחים', כמו שכתב אבות ישורון, אבל אם היה לנו 'משיב הרוח' בזה העולם – היה הוא הרב מנחם. איש שאין מעצור לרוחו ובסביבתו מעולם לא הייתה הרוח עומדת. תמיד היא הייתה נעה ונדה, כאיש של חיים".
זִכָּרוֹן מְנַחֵם
הַרְבֵּה מִן הַחַיִּים שֶׁלִּי
אוֹ בֹּא נֹאמַר פָּשׁוּט: כִּמְעַט הַכֹּל
הָיָה בִּזְבּוּז גָּדוֹל.
אָסוּר לִדְרֹךְ עַל הַקָּשֶׁה הַזֶּה
כְּמוֹ יַבְּלִית בָּלוּ יְמֵי הֶבְלִי
כְּמוֹ זַרְעֵי חַרְצִית עָפִים בָּרוּחַ
יָצְאוּ חַיַּי לְבַטָּלָה.
בָּרֹגֶז הַמַּרְגִּיז הַזֶּה רַחֵם אֶזְכֹּר.
"ראה את המצלול הנפלא" מתרגש שוב פרופ' וייס, "חזרת האותיות המכושפת - 'יבלית בלו ימי הבלי' (לשון נופל על לשון) הצומח הארץ-ישראלי יבלית וחרציות במקום הפסוק 'כציץ נובל כענן כלה וכרוח נושבת'. ראה הסיום הנפלא עיבוד של תחנון: 'ברוגז רחם תזכור'. ההתגברות על הכעס והתפילה".
"כדאי להלחין השיר הזה – רצוי לימי השבעה", מסכם עורך "עלעול" בהמלצה, "הוא יתקבל באהבה".
לפנייה לכתב/ת 
