פתאום קם אדם בבוקר ומחליט לתרום כליה
האם תסכימו לתרום כליה לאדם שאינכם מכירים? תמי נאמן החליטה, יום אחד, שהיא רוצה לתרום כליה לאדם שאינו קרוב לה וכך הצילה את חייו של אליעזר בן ה-4. גם דבורה ברקוביץ' בחרה לתרום כליה למישהי שלא הכירה קודם, ורייצ'ל סטיל מודה בכל יום לתורם הצעיר שהחזיר אותה לחיים
הסיפור של תמי הוא רק אחד מסיפורי תרומה אלטרואיסטים של אנשים שמוכנים לתת מעצמם, במלוא מובן המילה, ולהעניק כליה לאדם הנמצא בסכנת חיים וזקוק להשתלה. כמזכירה באחת מקופות החולים, הכירה תמי את הקשיים והסבל הנפשיים והפיזיים איתם מתמודדים החולים, אך מעבר לעזרה מנהלית לא מצאה דרך נוספת להושיט יד.
עוד כתבות על תרומת איברים:
- נתנו להם חיים: 3 אנשים שתרמו כליה לבן משפחה
- בקרוב: קדימות בהשתלת איברים גם לתורמים חיים
- ריאה הוטסה לישראל מקפריסין - והושתלה בחולה
כתבה שפורסמה בעיתון לפני כשנתיים אודות עמותת "מתנת חיים", גרמה לה להבין מה הוא הייעוד שלה. "כשקראתי את הכתבה זה היה כמו הארה, לא ראיתי אור ושמעתי קול של מלאכים, אבל פתאום הבנתי שיש עוד דרך לעזור לאנשים שסובלים. הבנתי שאפשר לעזור בצורה שהיא אמנם ניתוח, אבל שזה הליך שיכביד עלי לתקופה קצרה, בעוד שעבור חולי הכליה, שצמודים לטיפולי דיאליזה, מדובר בעניין של חיים ומוות. הרגשתי שאני חייבת לבדוק ולעשות עם זה משהו".
כאם לתינוק קטן, החליטה תמי לדחות את ביצוע הפעולה עד שהתינוק יגדל, והשקיעה את הזמן בלימוד הנושא על בוריו. "בדקתי את הנושא מול רופאים, קראתי חומרים רפואיים, דיברתי עם אנשים שעברו את הניתוח הזה. בקיצור, בדקתי מכל הכיוונם וראיתי שמחקרים שנעשו מראים שבאמת כמעט ואין סיכון מבחינה רפואית. אחרי הניתוח מתאוששים מהר ולאורך זמן התורמים לא נמצאים בדרגת סיכון גבוהה יותר מאנשים אחרים שאינם חולים - הם יכולים להביא ילדים ללא סיכון נוסף וממשיכים באותה איכות חיים, וחוץ מתקופה קצרה של אי נוחות, שלעומת האושר שזה גורם, הרי שזו זכות לעשות דבר כזה גדול".
בזמן הזה גם הכינה תמי את בעלה לפרוצדורה, והפכה אותו לשותף פעיל בהכנה, העבירה לו מחקרים וביקשה ממנו להצטרף אליה לפגישה עם הרב הבר, מקים עמותת "מתנת חיים". "אני יודעת שזה נשמע מטורף למישהו מבחוץ ואפילו למשפחה הקרובה, בשביל מה אני צריכה את כל התהליך הזה ועוד בשביל מישהו שאני לא מכירה. משפחה של חולה תבין את זה, משפחה של מישהו בריא, תתקשה להבין. אבל אני חייבת לומר שככל שבודקים יותר את הנושא, רואים שזה לא מטורף ומבינים שזה מתקבל על הדעת ומבינים שזה נכון".
למי תרצי לתרום כליה?
הפגישה עם הרב הבר נעשתה על מנת לכסות את כל הנושא שוב, כדי להיות בטוחה ולדעת הכל. "שמעתי הרבה על הבר וידעתי שהוא לא מגמתי. נכון, הוא רוצה שאנשים חולים יזכו להמשיך לחיות בריאים ועם כליה שמתפקדת, אבל הוא לא ישכנע אדם לתרום אלא יפרוש בפניו את המידע ויתן לו להחליט לבד. ישבנו אצלנו במשך כמה שעות, שמענו אותו, בעלי ואני, ובסופו של דבר הגעתי להחלטה - הולכים על זה".
השאלה הבאה היתה: למי תורמים את הכליה? "הרב הבר שאל אותי למי אני רוצה לתרום", מספרת תמי," מבחינתי זה היה כל אחד. לא מישהו מסויים, אבל הרב הבר אמר שבכל מקרה במהלך התהליך נכיר אחד את השנייה ולכן אם יש מישהו שאני מכירה, כדאי שהתהליך יהיה מולו".
מעבודתו בקופת החולים הכירה תמי שני מועמדים שהיו זקוקים להשתלת כליה, אחד מהם הוא אליעזר לווינסון בן ה-4. "הכרתי את המשפחה וידעתי איזה סבל הם עוברים. מדובר במשפחה שילדיה סובלים ממחלת כליות שנובעת מבעיה גנטית".
בדיקת ההתאמה נערכה ואליעזר נמצא מתאים לקבל את הכליה של תמי. עכשיו נותר לבשר למשפחה שנמצא תורם ולעבור הליך ארוך ובסופו ההשתלה.
טובה לווינסון, אמו של אליעזר, מכירה את תמי נאמן דרך קופת החולים בה עבדה תמי, שני הבעלים לומדים יחד שיעורים, אבל חוץ מיחסי שכנות רגילים, לא היה ביניהן קשר מיוחד או יומיומי. הסיפור הרפואי של משפחת לווינסון מורכב, לזוג 8 ילדים, מתוכם 4 סובלים מתסמונת נפרוטית, הבאה לידי ביטוי במדדים גבוהים של חלבונים בשתן, הגוף מתנפח, החולה סובל מכאבים ומהר מאד מגיע לטיפולי דיאליזה.
הראשונה לחלות היתה בתה שנולדה אחרי 3 ילדים בריאים, בגיל שנתיים וחצי החלה לסבול מנפיחות באיברים שונים בגופה - טובה מספרת שגילתה פתאום שהיא לא מצליחה לנעול לה נעליים בגלל שכפות הרגליים נפוחות ללא סיבה. בדיקה של רופאת המשפחה העלתה חשד לתסמונת נפרוטית ובדיקות במיון אישרו את הממצאים. שבוע אחרי שביקרה במיון כבר היתה זקוקה הפעוטה לטיפולי דיאליזה. רק כשנולד בן הזקונים נמצא שמדובר בבעיה גנטית משפחתית. אותה פעוטה עברה לפני 7 שנים השתלת כליה והיום היא בריאה לחלוטין. אליעזר פיתח תסמינים בגיל 9 חודשים ועד מהרה הגיע גם הוא לטיפולי דיאליזה.
אני רוצה לתרום לכם את הכליה שלי
"ערב אחד", מספרת טובה, "בעלי ואני הגענו למסיבת אירוסין של מכרים משותפים לתמי ולי. בשלב מסוים ניגשה אלי תמי והתחילה לספר לי על עמותת "מתנת חיים", על הרב הבר, ועל זה שהיא רוצה לתרום כליה לאליעזר. הסתכלתי עליה ולא הבנתי על מה היא מדברת, 'מה זה קשור אלינו', חשבתי לעצמי, אבל לאט-לאט הבנתי שהיא מדברת על המשפחה שלנו, שהיא מכירה אותנו ואת אליעזר מקופת החולים, וכל הנושא שקע ופשוט התחלתי לבכות מהתרגשות.
בדרך הביתה סיפרתי לבעלי על הכל והוא היה המום, הוא מכיר את בעלה של תמי משיעורים שהם לומדים יחד, והוא לא הצליח להבין מה פתאום היא עושה דבר כזה. הוא לא האמין שדבר כזה מגיע ממישהו שלא מכיר אותנו ולא קרוב אלינו פיזית".
התהליך הביורוקטי ארך בין 3-6 חודשים וכלל בדיקות רפואיות, ועדות שונות המורכבות מאנשי מקצוע, בין היתר עו"ס, עו"ד (כדי לוודא שאין תשלום כלשהו שעובר בין המושתל לתורם), רופאים, פסיכולוגים ועוד. בסופו של התהליך, עברו תמי ואליעזר את הניתוח וכלייתה הושתלה בגופו. כבר למחרת הניתוח הראו המדדים של אליעזר שיפור ניכר והיו כמעט ברמה נורמלית.
היום, כ-4 חודשים אחרי הניתוח, אליעזר כבר שכח מהניתוח, הוא שוב משחק עם חבריו בגן הילדים ומתרוצץ בחוץ. תמי חזרה לעבודה שבוע לאחר הניתוח, וחודש אחרי, היא מספרת, כבר שכחה לגמרי מההליך הרפואי, למעט צלקת שנשארה כמזכרת.
"שמעתי שהרופאים קוראים לניתוח הזה לידה משום שאת הכליה מוציאים דרך חתך קרוב למיקום שבו עושים את החתך בניתוח קיסרי. אבל חוץ מזה, מדובר בניתוח שמעניק חיים למישהו והרגשתי שאני ממש יוצאת מלידה, תחושה של אושר ושמחה".
טובה לווינסון מספרת שהיא מאושרת לראות את אליעזר שוב משחק ושמח, אולם מספרת בעצב על בן נוסף, יהודה זאב, הזקוק לכליה - "הלוואי ויהיו עוד אנשים שיכירו את הסיפור של תמי, שיהיו עוד אנשים כמוה שיבינו את החשיבות ועד כמה זה מציל חיים של אחרים".
להעניק חיים חדשים
הרב ישעיה הבר היה איש חינוך שנים רבות, עבד 20 שעות ביממה ולא נח לרגע. בשנת 2007 לקה הרבה בכליותיו והזדקק לטיפולי הדיאליזה שריתקו אותו לטיפולים ולמיטה. "עברו עלי ימים לא קלים בדיאליזה", הוא מספר, "חיפשנו תורם מתאים בקרב משפחתי, ולמזלי, חבר קרוב מאד שבמהלך חיינו היו זה לימינו של זה,
הציע לתרום כליה, אני מוכרח לומר שהייתי עושה אותו הדבר בשבילו". אכן למזלו של הרב הבר הכליה מצאה מתאימה עבורו ואחרי כמעט שנה של טיפולי דיאליזה עבר את ניתוח ההשתלה בהצלחה.
סיפורה של העמותה מתחיל עם בחור בן 19 בשם פנחס שאחיו נהרג במלחמת לבנון השניה. פנחס סבל, גם הוא, ממחלת כליות והרב הבר פגש בו בעת טיפולי הדיאליזה שעברו השניים. כשעבר הרב את ההשתלה בהצלחה, ביקש ממנו פנחס שיעזור - "במהלך הדיאליזה הפכנו שנינו לחברים טובים, כשביקש ממני לעזור לו למצוא כליה, הבטחתי לו שאעשה את כל המאמצים".
הבר חיפש אחר תורם מתאים ולשמחתו נמצא תורם, אבל לרוע המזל זה היה מאוחר מדי. "תקופה קצרה אחרי שהתחלנו בתהליך לקראת הניתוח קיבלתי טלפון מאביו של פנחס שסיפר שפנחס נפטר במהלך דיאליזה. הורים שכולים שאיבדו בן אחד במלחמה ובן שני למחלה. באותו הרגע ידעתי שאני לא יכול להשאיר את שאר החולים מאחור, שאני חייב לעשות מעשה שיציל אחרים כמו שאני ניצלתי".
עמותת "מתנת חיים" הוקמה בשנת 2008, בשנה הראשונה בוצעו 2 השתלות, בשנה השניה 5 השתלות, ובשנת 2011 בוצעו 45 השתלות כליה בעזרת העמותה.
"אנשים שומעים על השתלות כליה ומיד מתארים לעצמם ניתוח שנעשה בהחבא, בגניבה אפילו, כשהם מתעוררים בוקר אחד עם צלקת בצד הגוף וללא כליה", מסביר הרב הבר על השינוי בהיענות, "הדבר כמובן לא נעשה כך. מדובר בהליך מסודר, יש לפונים אלינו את כל המידע לפניהם, אנחנו לא מנסים לשכנע לתרום או מציגים את זה בצורה קלילה. מדובר בתהליך רפואי, יש כאן ניתוח, וכמו בכל ניתוח יש סיכונים, אבל כאן הסיכונים הם לא גבוהים. אנחנו מגובים ברופאים, אפילו ברבנים. תרומת כליה מצילה חיים של אדם. כל אחד עושה את השיקול שלו".
אפשר למות בכל יום - זו לא דרך לחיות
גם דבורה ברקוביץ (52) החליטה שהיא רוצה לתרום כליה אחרי שקראה דואר אלקטרוני שסיפר על עמותת "מתנת חיים" ועל אם ל-8 ילדים שזקוקה לתרומה. "כאמא ל-8 ילדים, התחברתי לסיפור ובחרתי לעשות משהו בנידון, לתרום כליה. הדבר הראשון שעשיתי היה לדבר עם בעלי, שנתן את ברכתו, ואז שלחתי אליו מייל עם מספר שאלות והוא מיד השיב ושלח לי תשובה מפורטת והפנה אותי לבדיקות".
נשמע שמדובר בהחלטה של שניה, אבל עבור דבורה אין כאן שאלה של כדאיות, מדובר אך ורק ביכולת לעזור לאחרים. "אני חושבת שיש כאן אפשרות להשתלט ולעזור למישהו שנמצא במצב נוראי. הרי יש הרבה מצבים קשים שאין לנו שליטה עליהם, פה יש מצב של אנשים שעוברים סבל רב, שיש פתרון לבעיה שלהם, שיודעים איך לטפל בהם. זה פשוט בידיים שלנו לעזור להם ולשנות את חייהם".
גם החשש מהניתוח לא היה גדול, "אני לא מלזלת בסיכון", היא אומרת,
דבורה נמצאת כתורמת מתאימה אחרי תהליך שעברה, בדומה לתמי, כשהיא מקבלת סיוע צמוד ומענה לשאלות מהעמותה. לפני שלושה חודשים עברה את הניתוח - "ביום רביעי היה הניתוח, וביום ראשון כבר חזרתי לעבודה", היא מספרת, ומוסיפה: "חוץ מלא לישון על הבטן במשך שבועיים ולשבת על כרית שהנוחה על הכסא, שום דבר לא הפריע, ודאי לא לאור התמורה הגדולה והחסד שנעשה".
להתחיל את החיים מחדש
רייצ'ל סטיל קיבלה את החיים במתנה בגיל 30. כשהיתה בת 18 התעוררה בוקר אחד כשהיא סובלת מכאבים עזים. היא הופנתה לבית החולים ושם התברר שהיא סובלת מכשל בכליות. רייצ'ל קיבלה תרופות חזקות שהיה עליה ליטול, אולם מתוך חוסר מודעות לסכנה בה היא נמצאת, לא נטלה את התרופות ומהר מאד הכליות שלה הפסיקו לתפקד. למזלה, לאחר שמצבה הידרדר, היא קיבלה תרומת כליה מאביה.
ארבע שנים לאחר ההשתלה החלו בעיות בריאותיות ורייצ'ל קיבלה סטרואידים על מנת שהגוף לא יידחה את הכליה. אבל גם כאן רייצ'ל בחרה להפסיק את הטיפול התרופתי. "סטרואידים משנים את הדרך בה אתה נראה, אתה מתנפח, מעלה במשקל, ופשוט לא יכולתי לסבול את זה, כל החיים שלי השתנו בגלל זה. הייתי בחורה צעירה, לא יכולתי לבלות עם החברות שלי, לצאת וליהנות ופשוט הפסקתי לקחת את הסטרואידים", היא מספרת. המחיר היה איבוד הכליה.
בגיל 26 החלה בתהליך של דיאליזה שנמשך 4 שנים. במהלך הזמן מצבה הלך והחמיר ובשנה הרביעית לדיאליזה, מערכות הגוף החלו לקרוס. "אני חושבת שפשוט ויתרתי על החיים", היא מספרת, "לפני שקריסת המערכות החלה, עשיתי הכל כדי להמשיך בחיים הרגילים שלי, יצאתי לעבוד, ניסיתי לשמר חיים נורמליים. הייתי עושה דיאליזה בשעה 4 לפנות בוקר, ואחרי 4 שעות של טיפול הייתי יוצאת לעבודה".
במהלך התקופה בה עברה דיאליזה פרסמה באחד האתרים העוסקים בנושא תרומות כליה, שהיא זקוקה נואשות לתרומת כליה. באחת התגובות שקיבלה סיפרה לה מישהי על עמותת "מתנת חיים". "ידעתי שאני אמורה להגיע לישראל לחתונה של חבר קרוב, והחלטתי ליצור קשר עם העמותה לפני שאני מגיעה לישראל".
רייצ'ל הגיעה לישראל ופגשה את הרב הבר ואשתו שאמרו להם שהם רוצים לעזור לה ועד מהרה נמצא תורם מתאים לרייצ'ל שהחליטה להישאר בישראל.
התורם הוא בחור אמריקני בן 25 שעשה עלייה, "המלאך שלי שהציל את חיי", קוראת לו רייצ'ל. "הניתוח עבר בהצלחה, הגוף לא דחה את ההשתלה ולא היתה שום בעיה. הרגשתי בת מזל, שלושה שבועות עברו ואני מרגישה מבורכת. כל החיים שלי השתנו, מהאנרגיה שלי ועד לתפקודי הגוף שלי. לא עשיתי פיפי 4 שנים, לא יכולתי לשתות ולאכול, עד הניתוח מותר היה לי לשתות 500 מ"ל ביום, עכשיו אני יכולה לשתות מה שאני רוצה. השיער שלי צומח מחדש, העור שלי נראה הרבה יותר טוב. כל יום אני מרגישה שאני מתחזקת וכל יום אני מרגישה כאילו נולדתי מחדש.
אני לא חושבת שהבחור הזה, התורם שלי, מודע למה שהוא עשה, מבחינתו זה היה רק ניתוח שלא אמור להשפיע עליו ובכל פעם שאני מדברת איתו אני מספרת לו עד כמה הוא שינה את חיי ולאט-לאט הוא מבין עד כמה הוא שינה אותם, עד כמה אני מודה לו. אני רוצה להתחתן, אני רוצה ללדת ילדים, אני רוצה לחיות ועכשיו יש לי הזדמנות לעשות זאת".
