"נוכלת בהזמנה": אפשר לפסוח על האחים כהן
האחים כהן כתבו את התסריט ל"נוכלת בהזמנה" - מיחזור לא מוצלח של הסרט "גמביט" מ-1966. קולין פירת' וקמרון דיאז נוטלים את מקומם של מייקל קיין ושירלי מקליין, והם נראים עוד פחות רלוונטים מקודמיהם. קומדיית טעויות לעולם חוזרת
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
בסרט המקורי שיחקו שירלי מקליין ומייקל קיין. בגרסת האחים כהן יש לנו את קולין פירת' בתור הארי, יועץ ומומחה ליצירות אמנות שנעזר בקמרון דיאז (פיג'יי) הקאוגירל כדי להשלים מזימה נקמנית בבוס שלו, אלן ריקמן (ליונל). הארי - המאוד מאוד בריטי, רוצה לשכנע את ליונל - הטייקון הבלתי נסבל שמתעמר בו, שהוא מצא ציור מקורי ונדיר של מונה, אצל הבלונדינית המאוד אמריקאית.
אם הכול ילך כמו שצריך, ליונל יקנה את הציור המזויף מפיג'יי, והיא והארי יתחלקו ברווחים. הדרך לשם סלולה בטעויות מביכות יותר ופחות, והיא כר פורה, כצפוי, לסיטואציות שאמורות להיות קורעות מצחוק. אלא, ששום דבר בסרט הזה לא הולך כמו שצריך, גם כשזה אמור להיות חלק מהנרטיב, וגם כשזו אמורה להיות בדיחה שהעלתה עובש משנות ה-60.
החשש שנקלענו לסרט שישב למישהו על המדף כמה עשורים מתחיל כבר בסיקוונס הפתיחה. מדובר בכתוביות שעולות על רקע מוזיקה עליזה, עם סרטון מצויר של הדמויות העיקריות והתרחשויות שבעצם יוצרות תקציר של כל הסרט, בדקות ספורות שנמשכות כמו נצח. בזמנו זו הייתה קונבנציה מוצלחת וחמודה, למשל בפתיחים של סרטי "הפנתר הוורוד" עם פיטר סלרס. מתי? נכון, בשנות ה-60.
סביר מאוד להניח שזו מחווה מכוונת. האחים כהן אוהבים לבחור ז'אנרים מאז ומעכשיו ולעשות בהם כבשלהם. אבל כאן, אולי בגלל שלא הם ביימו, הסרט החדש נראה כמו חיקוי חיוור של קומדיות הפשע מהתקופה אליהן הוא מרפרר.
האחים כהן - שאינם יודעים למחזר
קולין פירת' מתבגר בחן, ויש סצנה ארוכה של כמה דקות במלון סאבוי, בה הוא בורח מחדר לחדר בלי מכנסיים (ועם תחתונים) שמעלה חיוך בעודו מתחמק באלגנטיות מחדרים מלאים באנשים זרים וכמעט נופל מהחלון. אבל, בכל שאר הזמן הוא עסוק בלגלם דמות כל כך פאתטית, שאי אפשר להזדהות איתה בכלל. הוא לא עובר על המסך כנוכל, כפי שהוא אמור להיות, הוא עובר כלוזר. אולי בבימוי יותר מופרך ואקסצנטרי, עם המון שתיקות מביכות ומחוות מוגזמות, זה היה עובד. במתכונת הנוכחית זה בעיקר מעורר רחמים.
גם קמרון דיאז מקפצת בתחתונים וחזייה באחת הסצנות במלון. כשהיא עושה את זה, היא פועלת בתור הבחורה שרוכבת על סוסים ולוכדת שוורים, כזו שמרגישה בנוח עם הגוף שלה. וזה ששני גברים נרגשים מהמראה שלה בחזייה ססגונית ממש לא מטריד אותה. אלא שדיאז, היא אישה בהוליווד. ככזו, אין לה את הפריבילגיה של התבגרות מכובדת, ולכן המשחק הזה פשוט לא משכנע. בניגוד לפירת', אצלה כל רמז לקמט או לגיל בכלל מוסתר ומוחבא, עד כדי כך שהיא נראית כמו חיקוי פלסטיק של עצמה מלפני עשור ויתר.
לו היו ניכרים עליה קצת מסימני הגיל, או איזה קימור היה מתווסף לבטן שלה השטוחה (עד כדי כך שנראה שהעור שלה מאיים להתפקע עוד רגע) - ניחא. לו היא פשוט היתה נראית כאילו שלא עברו שנים מאז "משתגעים על מרי", כי הגנים שלה מדהימים - דיינו. אבל ההתאמצות - מתוקף דרישות התעשייה והליהוק שלה להיראות כמו מישהי שהיא כבר לא - מייצרת משהו שכואב להסתכל עליו. תוסיפו לזה מבטא אמריקאי דרומי כבד ומעושה, ותקבלו תאונה.
לצידם ליונל הטייקון מציג לנו קלישאה של איש עשיר ורע. הוא רוצה להיכנס לפיג'יי לתחתונים, הוא רוצה לשבור את הארי, שלטעמו עובד באופן מרושל (ומביא את סטנלי טוצ'י כמומחה מתחרה, שמגלם קלישאה של גרמני), והוא קורא לעצמו "ליון" - כלומר אריה, כי הוא כזה, כוחני ונורא. אלא שלמען האמת, למעט החיבה שלו לנודיזם, והיותו אשמאי זקן ועשיר (ועשירים הם תמיד רעים הרי), הוא לא בדיוק מגלם מפלצת קיצונית, אלא סתם פוץ קפיטליסטי גנרי.
כך למשל כשהוא ופיג'יי נפגשים עם חבורת יפנים לארוחה עסקית צפה, עולה עוד בדיחה חבוטה על כמה היפנים מטופשים כשהם מנסים לדבר אנגלית. למרות הכנסת טוויסט בו היפנים צוחקים על הבריטים בחזרה (ביפנית כמובן), היא עדיין מריחה מסטריאוטיפים שמעלים במקסימום גיחוך של מבוכה.
וכך הסרט ממשיך, גורם לצופה להתפתל באי נחת בכסאו, ולדמיין אם זה היה יותר טוב לו הכהנים היו מביימים בעצמם. יכול להיות, אולי היינו מקבלים שטות לא מזיקה נוסח "לשרוף אחרי הקריאה". אבל כמו שהוא יצא לאקרנים, "נוכלת בהזמנה" נטול מודעות עצמית, ונע מבדיחה מביכה לבדיחה מעיקה.
