"ספרינג ברייקרס": אביב הגיע, אללה יסתור
ארבע צעירות חסרות מעצורים בביקיני - ומי שעושה את הסרט הוא דווקא ג'יימס פרנקו כגאנגסטא-ראפר לבן עם ראסטות וברזלים בשיניים: "ספרינג ברייקרס", פרובוקציה אמנותית בעלת ערך
בחורות בביקיני מרססות חופשי בתת מקלע. את הפנים מסתירה מסיכת סקי ורודה עם הדפס ילדותי של חד קרן כחול. "Girls gone Wild", אותו קונספט תיעודי של בנות צעירות משתוללות ומשתרללות בחופשת האביב, הופך ב"ספרינג ברייקרס" ("Spring Breakers") לדחף טוטאלי לפריקת כל עול - סרט נחווה כשילוב בין גירוי נצלני, תחושת חלחלה צדקנית וגילום של כמיהה הרסנית.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
ב-18 שנות עבודתו כתסריטאי ובמאי, הרמוני קורין בן ה-40 כבר היה שותף ואחראי בלעדי ללא מעט פרובוקציות. הוא רחוק מאוד מלהיות במאי מסחרי, אך זוכה להערכה ולעיתים אף לידידותם של במאים כמו ורנר הרצוג, גאס ואן סנט וברנרדו ברטולוצ'י. שני התסריטים שכתב לבמאי לארי קלארק ("Kids" ו"קן פארק") כללו עיסוק בוטה במיניותם של בני נוער, ויחד עם אופי הבימוי של קלארק - עוררו תחושה של קולנוע הגובל בפדופילי.
כבמאי, קורין בעיקר עסק בסיטואציות קיומית כמעט מופשטות: גיבורים השקועים באורח חיים הנדמה כנטול היגיון, ומצוי הרחק מהתנהלות חברתית נורמטיבית. "Trash Humpers" מ-2009, סרטו הקיצוני ביותר, עקב (במצלמת VHS) אחר חבורת דגנרטים בנאשוויל שעוטים על פניהם מסיכות של אנשים זקנים, בעודם עוסקים בשלל התנהגויות אנרכיסטיות והרסניות. ל"ספרינג ברייקרס" צריך לגשת, על כן, לא כדרמת פשע קומית על כוסיות מוטרפות בביקיני - אלא כסינתזה של מגמות אלו בעבודותיו.
בחופשת האביב השנתית הצעירים פושטים על אתרי נופש כמו להק ארבה. בדרכם הם מכלים כמויות בלתי אפשריות של אלכוהול וסמים, ופורצים כל גבול שעוד נותר בדרך לאקסטזה בהמית. הסרט נפתח בסיקוונס בן חמש דקות ובו מוצג, לצלילי "Scary Monsters And Nice Sprites" של סקרילקס, ים של גופות צעירים המתחככים במסיבת חוף. כמו כל הסרט, גם סצנה זו מצולמת בגודש צבעים כמעט פסיכדלי (הצלם הוא בנואה דבי, שצילם עבור גספר נואה את "Enter the Void").
המצלמה ממוקמת סנטימטרים ספורים מהמפשעות והישבנים המיוזעים, ולוכדת היטב את בגדי הים הצרים מלהכיל את הבשר הרוטט. חזיות מוסרות ושדיים מתנפנפים בחדווה לכל עבר. כל זה מצולם בהילוך איטי המשווה לכך ממד של הזייה פיזית טהורה, נטולת מקום או זמן מוגדרים.
פתיחה זו מבהירה את העמדה הבסיסית של הסרט: ללכת הכי רחוק שאפשר בניצול של הסיטואציה, אבל בכך להגיע לגבול שבו עבור צופים רבים (כולל החרמנים) הסרט יעורר תחושות אחרות לגמרי. שעמום, בחילה, עצבנות. תגובות אלו לא בהכרח הופכות את הסרט לרע, אלא מציבות אותו כסוג של פרובוקציה אמנותית שיש לה ערך מסוים.
לא כל הסרט צולם כקליפ מסיבת חוף ארוך, אבל גם כאשר תהיה "עלילה", היא תוצג כאוסף שטחי של מחוות פיזיות ושל הבעות בתוך רעש חזותי וקולי בלתי פוסק. כמו ב"רוצחים מלידה" של אוליבר סטון, האופי הקליפי האגרסיבי במתכוון הוא לא המסגרת הצורנית בדרך לעלילה אלא המהות. בהתאם לכך, גם המשחק של כוכבות הילדים בתפקידים הראשיים (סלינה גומז, ונסה הדג'נס ואשלי בנסון) מוגבל לאנרגיה מרדנית של פריקת עול.
כנגד ארבע בנות
החופשה מתקרבת ולגיבורות הסרט אין כסף להצטרף להוללות השנתית. בריט (אשלי בנסון מ"שקרניות קטנות ויפות"), קנדי (ונסה הדג'נס מ"היי סקול מיזיקל") וקוטי (רייצ'ל קורין, אשתו של הבמאי) מחליטות לשדוד מסעדת מזון מהיר לצרכי המימון. אליהן תצטרף חברת הילדות פיית' (סלינה גומז, כוכבת הילדים המפורסמת בחבורה) שכפי שמעיד עליה שמה ("אמונה") היא החסודה בקבוצה זו.
המחצית הראשונה של הסרט כוללת בעיקר את ההתפרעות בדרך לחופשה בסנט פטרסבורג, פלורידה, ואת אלו המתרחשות לאחר שהן כבר הגיעו. כאן המקום להזהיר את אלו שילכו לסרט במטרה לראות את כוכבות הילדים מעורטלות, ושלא רוצים להישאר כשחצי תאוותם בידם: אמנם רוב הזמן הבנות לא לובשות יותר מביקיני - אבל גם לא פחות. תאלצו להסתפק באשתו של הבמאי ובשלל ניצבות מזדמנות.
בחציו השני של הסרט הבנות נשאבות לתוך עולמו של אלייאן (ג'יימס פרנקו): "וויגר" (לבן שמתנהג כמו שחור), סוציופט, סוחר סמים ווגאנסטא-ראפר קוסמי.
המראה של פרנקו עם ראסטות, קעקועים, ברזלים בשיניים ומשפטים כמו "Titties and big booties, y'all, that's what life is about" עושה את הסרט.
ההופעה ההיסטרית שלו מגיעה לשיא בביצוע בלתי נשכח ל-"Everytime", שיר הפרידה הסנטימנטלי של בריטני ספירס מג'סטין טימברלייק. זהו רגע קולנועי מוצלח, כיוון שרגשנותו סותרת ובה בעת משלימה את הקצב הקדחתני והאופי הפרוע של הסרט.
