אצילות ומחויבות: על תחרויות החתירה בבריטניה
המאבק היוקרתי והמאתגר בין קיימברידג' לאוקספורד מרתק את הממלכה מאז שנת 1829 ומכניס את המשתתפים לטראנס. זוהר נוינר צפה ושוב התרגש
עוד ב-ynet ספורט:
- מיאמי ניצחה ללא ג'יימס ו-ווייד להיטי היו טיוב הבולטים
- המאבק על דמות הכדורסל הישראלי/ טור
- דירוג הטניס: אנדי מארי עלה למקום השני
הצפייה בחתירה ריתקה והרתיעה אותי כאחד. ראיתי ריכוז אקסטטי. לא הריכוז הרגיל שחווה כל ספורטאי במאמץ. בריכוז הזה הייתה אצילות, תשומת לב ומחויבות תהומית לדבר אחד – דיוק. היה לי ברור שזהו ספורט שדורש משמעת ודבקות.
גדלתי בישראל, ואנחנו כאן לא מאוהבים בסדר ודיוק. את רב הכישורים הימיים שלי רכשתי ללא לימוד פורמאלי. ותמיד בחרתי בספורט שבנוי להשתוללות על המים ולפריקת עול – גלישת רוח, קטמרנים, קייטסרפינג, התהפכויות והתרסקויות כשיגרה. החתירה האקדמית היא הקצה השני של הסקאלה.
אולי מחוסר ברירה (הים רחוק מקיימברידג'), ואולי מתוך המשיכה אל הדבר השונה והמאתגר הזה - הצטרפתי לאחד ממועדוני החתירה. נפתח בפני עולם מדהים. זהו ספורט בו כל הגוף כולו עובד, ובאימונים ניתנת תשומת לב לכל שריר ושריר בנפרד. כל פסיק במהלך התנועה, כאילו היה קדוש. היכולת להתרכז בו זמנית בכל מולקולה – מזרת כף היד, דרך הירך, משרירי הבטן ועד כרית העקב – זה היה חדש, מאתגר, מדיטטיבי, ומשכר.
עבור החותר קיימים רק הסירה, הנהר, הצוות, והמאמן (שמלווה בהוראות מהגדה, כשהוא רכוב על אופניים). התנתקות טוטאלית מהחיים שמחוץ. ממש כניסה לטראנס.
במשך השנים באנגליה התחריתי מעט, ועקבתי אחר הגדולים. וכמו כולם, התרגשתי כל שנה מהתחרות בין אוקספורד לקיימברידג'. תחרות שמתקיימת כבר משנת 1829, ושעל בסיסה התפתח הספורט. תחרות שכבר מזמן הפכה לחגיגה ענקית באנגליה, ושבכל העולם נושאים אליה עיניים בפליאה מהולה בשעשוע, וקצת ביראת כבוד. קלאסיקה בריטית, יוקרה שרוצים להתקרב אליה, לדבר עליה – להרגיש קצת כחלק ממנה.
התחרות אתמול הייתה שיא של מרוץ ארוך עבור החותרים משתי אוניברסיטאות היוקרה. שבועות וחודשים של אימונים ותחרויות, ועוד תחרויות ועוד אימונים. אומרים שעל כל משיכת משוט בודדת במהלך התחרות, כל חותר התאמן שעתיים במהלך השנה. התחרות היא בערך 600 חתירות. בחשבון פשוט - זה קרוב לשלוש וחצי שעות אימון בממוצע כל יום בשנה.
מה שראיתי קורה היום על הנהר, ונצפה בשידור חי בכל פאב ברחבי הממלכה המאוחדת, היה ספורט במובן הכי מזוקק של המילה. הכי אוטנטי, הכי מושקע והכי נקי שיש.
במינוס 2 מעלות, אוקספורד הסתערה, הפגינה כוח אש ועקביות, ופתחה פער של חצי סירה כבר בדקה הרביעית. קיימברידג' לא וויתרו ונתנו פייט, אבל הסגנון
לא היה אחיד מספיק, חיתוך המשוטים לתוך המים היה מפוזר, וספיקת הכוח בסיומת של החתירות לא מוצאה במלואה.
הניצחון האדיר של אוקספורד בהפרש של סירה וחצי ייצרב היטב בתודעה, ולפחות למשך השנה הקרובה, ישמש מקור גאווה גדולה לאוקספורד. נשק במאבקי היוקרה הבלתי פוסקים בין שתי האוניברסיטאות. הספורטאים מקיימברידג' יתחילו כבר בימים הקרובים לפרוק את האכזבה בנהר, נחושים לנקום בשנה הבאה.
כי עם כל הכבוד לאליפות העולם ולאולימפיאדה (החותרים האנגלים שלטו בלונדון 2012), התחרות הזו היא הלב והנשמה של הספורט, ופסגה בקריירה של כל חותר שהשתתף.
מעבר לכושר, מעבר לתרבות הגוף, גיליתי תרבות שייט ומסגרת חברתית עשירה, שנשענת על מסורת וכבוד, וחוגגת כל פן אפשרי בסירה, ברוח הצוות, במועדון, ומעל לכל - בתחרויות. מאוד הייתי רוצה לראות יותר ויותר מרוח הספורט הזה ממשיכה להתפשט ולצמוח בישראל, ואת סירות החתירה האקדמית ממלאות את הירקון, הכנרת וחיפה
כיום אני פעיל במרכז דניאל לחתירה בת"א, שנמצא על הגדה הצפונית של הירקון, לא רחוק מהנמל. זה המקום המוביל בארץ, עם תשתית וציוד ברמה בינלאומית, שלא הייתה מביישת אף מועדון בקיימברידג'.
לפנייה לכתב/ת 
