מלחמת העצמאות שלי: חיילים נגד כל הסיכויים

את ההחלטה לעזוב את העולם החרדי קיבל בני (בנימין) בולק במהלך הופעה של אייל גולן, ביום העצמאות לפני שלוש שנים. "הבנתי בהופעה שהעם זה משהו רחב וגדול, ושאני לא חלק ממנו", הוא מספר.

<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

• מדינת ישראל: נס אלוהי - או הישג אנושי?
  

"לא האמנתי יותר בדרך חיים שעל פיה חייתי, אבל לא רציתי לפגוע במשפחה שלי, לעזוב את כל מה שהיה לי בחיים זה היה כמו קריעת ים סוף. כל הזמן קיוויתי שאולי משהו ישתנה אבל קלטתי שכלום לא ישתנה, ולא ראיתי דרך להשתחרר מהמצב שאני נמצא בו, הרגשתי שאני במבוי סתום.

"ישבתי באותו לילה בחדר בישיבה. קניתי בדרך מלא בירות, שתיתי ובכיתי. בבוקר למחרת קמתי והחלטתי שאני עושה משהו. החלטתי שאני רוצה להתחיל לחשוב על גיוס לצה"ל", מספר בולק.

לבד בטקס סוף מסלול

שלוש שנים אחר כך, עומד בולק לסיים בקרוב את מסלול ההכשרה שלו בפלחה"ן גבעתי. יחד עם חבריו לצוות הוא יקבל את סיכת הלוחם בטקס סוף מסלול,

אולם לצד בני משפחה של חבריו לקורס, הוריו שלו יבלטו בחסרונם.

מאז החליט בולק, שנולד והתחנך בקהילה החרדית-ליטאית בירושלים, להתגייס לצה"ל, נותק הקשר עם בני משפחתו והוא נחשב לחייל בודד. "כיום אין לנו כל כך ערוצי תקשורת", הוא מספר. "עם אבא שלי לא דיברתי כבר שנתיים, ועם אמא שלי אני מדבר אחת לשבועיים או חודש. אני אספר לה שסיימתי מסלול, אבל היא לא תבוא" .

הוא הצעיר מבין תשעה אחים ואחיות. אמו מחנכת בסמינר ואביו מלמד בישיבה ידועה בירושלים. הוא למד בתלמוד תורה עד גיל 13, ועד אז לא התעניין בחברה החילונית באופן מיוחד. "היה לי טוב איפה שגדלתי, אבל אני כן זוכר את עצמי כסקרן", הוא מספר. בשנים שלאחר מכן, למד ב"ישיבה קטנה", שבה מתנהלים השיעורים ביידיש.

"בחברה החרדית זה הגיל שבו הכי שומרים עלייך, ולכן המסגרת מאוד צפופה ומחייבת - בכל שנייה יודעים מה אתה עושה. מ-6:30 בבוקר אתה בתפילה, ורק ב-10 בלילה אתה חוזר הביתה. בגיל הזה, באיזה שהוא מקום האמנתי במה שאני עושה, כי לזה חונכתי - רציתי להיות צדיק.

"הקו המנחה של כל קהילה חרדית הוא שהעולם הזה דומה לפרוזדור, והעולם הבא לטרקלין. היה לי ברור שהגעתי לעולם כדי להמשיך לעולם הבא - לא שאלתי שאלות, השקעתי, למדתי, התפללתי, לא היו לי לבטים", מספר בולק.

ספרי ציונות מתחת לכרית

כשהיה בן 17, עבר ללמוד בישיבה גבוהה מהידועות בבני ברק, ולדבריו, אז החלו להתעורר בו שאלות אמוניות, לצד עניין הולך וגובר בהיסטוריה של מדינת ישראל. "הייתי בן 18, קצת יותר חכם, וכבר לא לקחתי הכל כמובן מאליו. התחלתי ללמוד 'מורה נבוכים' של הרמב"ם, שמתעסק בשאלות אמוניות, וגם התחלתי לבקר בספריה הלאומית ברמת גן.

"בעיקר קניתי ספרי יד שניה על הציונות ועל קום המדינה. לפני כן, לא שמעתי על הפלמ"ח, ולא הרגשתי שאני מחובר למשהו. למשל, לא הרגשתי שמלחמת העצמאות זה חלק ממני. בישיבה לא יכולתי ללכת עם הספרים האלו בפרוזדור, אז שמרתי אותם מתחת לכרית. קראתי הרבה על תקופת העליות, וגם הרבה שירים של רחל המשוררת. הסיפורים על הציונות הקסימו אותי, הרגשתי שאני מחובר חזק ואין דבר שיותר אהבתי ממדינת ישראל", הוא מספר. 

"הסיפורים על הציונות הקסימו אותי". בני בולק(צילום: דובר צה"ל)

בהמשך הוא קנה נגן, ודרכו שמע חדשות, מוזיקה, והרחיב את מגעו עם העולם שמחוץ לישיבה. "בימי הזיכרון הייתי צמוד לרדיו שלי, מקשיב לטקסים ולשירים. כשראיתי חיילים, הסתכלתי עליהם כעל האנשים הכי טובים שיש".

הלכה ללא טעם

בולק פנה לארגון "הלל" המסייע לחרדים המבקשים לצאת בשאלה, ובמקביל, החל לעבוד בבני ברק ולחסוך כסף. "בכל פעם שיצאתי לטיול אל 'החברה החילונית', החלפתי בגדים. בטיולים האלה, גיליתי שהחברה בחוץ לא נושכת", הוא מספר.

לדבריו, היוצאים בשאלה בדרך כלל מגיעים משולי החברה החרדית, אבל הוא השתייך תמיד לזרם המרכזי. "תמיד הייתי, מבחינה לימודית וחברתית, במרכז. אף לא האמין שיום אחד לא אהיה חרדי", הוא מספר. "לא יצאתי לעולם החילוני בשביל החיים הטובים. העולם החילוני אף פעם לא משך אותי, אפילו די סלדתי ממנו. אבל ידעתי שאני נמצא במקום לא טוב, ורציתי לעזוב".

כאמור, ההחלטה הסופית הגיעה בליל יום העצמאות לפני שלוש שנים. בימים שלאחר מכן, יצר קשר עם תנועת "אחרי!", ותוך כדי לימודיו בישיבה, התאמן בחשאי לקראת הגיוס. בנוסף, נאלץ להיאבק כדי לבטל את הפטור שהשיג מהצבא עוד לפני שהחליט להתגייס. "חרדים מקבלים פטור בשל 'תורתו אומנותו'. מכיוון שבתקופת הישיבה התחלתי לעבוד, השגתי לעצמי פטור מהצבא. במשך שנה נאבקתי שיתנו לי להתגייס. זה היה נורא מתסכל, אבל הייתי יכול להאשים רק את עצמי".

"נעלמתי מהרדאר"

במהלך השנה הזו נותר בולק בישיבה, עד שיום החליט כי הפער בין מראית העין לחיים האמיתיים שלו גדול מדי. "לא הודעתי לאף אחד בישיבה, ויצאתי בלי לדעת לאן".

המסע שלו החל בחווה בדרום הארץ, שבה התגורר ועבד בבציר ענבים. לאחר מכן, הצטרף לארגון "השומר החדש" המסייע לחקלאים, לבוקרים ולכלל אזרחי המדינה בשמירה ובעבודה חקלאית. "זה היה שינוי מטורף. פתאום גרתי עם סטודנטים וסטודנטיות, כשקודם לא דיברתי מעולם עם בחורה שהיא לא אחותי או בת דודה שלי".

"כשפתחו לי תיק גיוס, זו הייתה בשבילי ממש חגיגה", בני בולק (צילום: דובר צה"ל)

באותה תקופה, ניסתה משפחתו לחדש איתו קשר, אבל הוא התעקש לדבוק בעולמו החדש. "נעלמתי מהרדאר. לא התגעגעתי לעולם הקודם, ולא היה זמן להתעסק בו, כי הייתי בסוג של מלחמת הישרדות". בולק עבד קשה בחווה, ובמקביל, הכין את עצמו לשירות הצבאי. "כשבסופו של דבר פתחו לי תיק גיוס, זו הייתה בשבילי ממש חגיגה", הוא מספר.

הכי קרוב לעם ישראל

שנתיים לאחר שעזב את הישיבה בבני ברק, כשהוא בן 23, התייצב בלשכת הגיוס. "הגעתי לשם, לא מכיר כלום, קצת מפוחד, לא יודע לאן ללכת כי החברים מ'אחרי!' התגייסו לפני.

"רוב הצעירים שמתגייסים רוצים להגיע למקומות טובים בהשפעת החברה. לי לא היה את זה. רציתי להיות במקום הכי טוב שיש כשליח מטעם עצמי. לא רציתי להתגייס לנח"ל חרדי כי מבחינתי, זו היה להיות סוג ב'. רציתי להיות במקום הכי קרוב לעם ישראל, בצבא האמיתי, בחטיבות החי"ר הרגילות", הוא מספר.

שנה וחודש לאחר מכן, כשהוא אוטוטו מסיים את מסלול ההכשרה וכבר מתכנן את המסלול לקצונה, בולק מרגיש שהוא הגשים את חלומו. "אני מת על הצוות שלי, והקצין שלי מדהים. לאורך כל המסלול הוא הקשיב לבעיות שלי, וכל פעם הראה לי את האור בקצה המנהרה. "כבר התרגלתי שבצוות קוראים לי בני במקום בינימין או ביניומין. החבר'ה גם צוחקים שאני 'בני הזקן'. כנראה, כי כל החברים שלי, לפני כן, היו חקלאים בני שישים, וגם בגלל שהרבה מצורת החשיבה שלי התגבשה תוך כדי קריאת ספרים מלפני 60 שנה".

חופשי לחיות על פי מצפוני

למרות החיבור החזק עם חבריו לצוות, מדגיש בולק כי מבחינתו אין תחליף למשפחה. "אבא שלי לא מדבר איתי וגם האחים. עם אמא אני מדבר בטלפון פעם בשבועיים, והחלטתי שאני מספר לה מה עובר עליי, אפילו שאני לא בטוח אם זה מעניין אותה, כי השיחה תמיד חוזרת לחברה החרדית. היא מספרת לי למי מהחברים שלי נולד ילד ומי התארס. זה לא מעניין אותי, אבל אני מנסה לשמור על קשר".

בתקופה שבולק עזב את החברה החרדית, גם אחיו הבכור עבר תהליך דומה עם אשתו וששת ילדיו. "זה היה תהליך שעברנו במקביל מבלי לדעת אחד על השני. להורים שלי זו הייתה מכה מאוד קשה. החיים של אבא שלי נחרבו עליו באיזשהו מקום. אנחנו חיים בעולמות כל כך שונים. הם בחברה כל כך סגורה עם דרך חיים כל כך קיצונית, שכל מה שמחוץ לזה – פשוט לא בא בחשבון.

"כיום, אחי תומך בי ונותן לי רוח גבית. הוא גם היחיד שיגיע לטקס סיום מסלול, הוא כל הזמן אומר לי שגם הוא היה צריך לעשות צבא", הוא מספר.

מה עובר לך בראש כשאתה פוגש אנשים מהקהילה החרדית?

"תמיד יש לי רצון לפתוח להם פתח בחומה שמקיפה אותם, אבל אין לי גישה אליהם. מצד שני, אני מאמין שבזה שפרצתי את החומה של גטו, הפתח נשאר ואולי עוד אנשים יצאו עוד דרכו. בחברה החרדית מחנכים אותך איך לחשוב, עכשיו אני חופשי לחיות על פי מצפוני".  

הרחק מהמשפחה ומארוסתו

חייל בודד נוסף שיכול להזדהות עם תחושת השייכות של בולק לצבא, הוא איתן (אלכסנדר) ווגמן. הוא עלה לארץ לפני שנתיים, לאחר שהשלים את חובותיו האזרחיות בשווייץ. החוק השוויצרי מחייב בנים בשירות צבאי או אזרחי עד גיל 23, ואיתן ווגמן בחר לשרת בצבא. "ידעתי שאני רוצה לעלות לארץ ולא רציתי להיתקע בשוויץ הרבה זמן. בחרתי לעשות שירות צבאי, שהוא קצר יותר מהשירות הלאומי, ובמסגרתו, עושים טירונות ואימון מתקדם במשך חצי שנה", הוא מספר.

"בהתחלה היה לה קשה עם הרעיון". איתן ווגמן וארוסתו ליזה(צילום: דובר צה"ל)

"בעזרת ה', גם היא תעלה לארץ"

את ארוסתו ליזה, סטודנטית לתואר שני במשפטים, הכיר ווגמן לפני כשלוש שנים, כשהתנדבו יחד כמאבטחים באירוע של סטודנטים יהודים בשוויץ. "בגלל האנטישמיות, לכל קהילה באירופה יש מתנדבים שמאבטחים אירועים פנים קהילתיים", הוא מסביר. למרות המרחק ביניהם, מתראים השניים מדי חודש וחצי, כשליזה מגיעה לבקר בארץ, או כשהוא מקבל, כחייל בודד, חופשה בת חודש פעם בשנה.

הצבא – המורה הכי טוב לעברית

ווגמן (27) נולד וגדל בז'נבה. אביו היגר לשוויץ מברית המועצות ואימו, ילידת טורנטו, הגיעה לשווייץ במסגרת לימודים. בבית הם דיברו ברוסית וכינו אותו בשם החיבה "סשה". "כשהגעתי לצבא גיליתי שיש סשה במחלקה, אז החלטנו שיקראו לי בשם העברי, איתן. זה לא הפריע לי כי אני אני מאוד אוהב אותו", הוא מספר.

טירונות בפעם השנייה

בסיום הכשרה בבסיס "מחווה אלון", כשהיה בן 25, שובץ איתן בגדוד 101 של הצנחנים. "בגלל שהייתי מבוגר מכולם כשהתגייסתי, רציתי ללכת למקום שאנשים רוצים להיות בו, והערכתי שאלו שעושים גיבוש הם אנשים שבאמת רוצים את זה, ולא ילדים בני שמונה עשרה שלא יודעים מה הם עושים שם. היום אני יודע שזה לא באמת ככה".

איך התמודדת עם הרעיון שתאלץ לעבור שוב טירונות?

כיוון שזו הייתה הטירונות השנייה שעברתי, ידעתי מה חשוב ומה הצגה. בארץ ובשוויץ הטירונות נראית אותו דבר. בטירונות בשווייץ היו לי תיסכולים, אבל בארץ, בגלל שהתגייסתי מרצון, הבנתי את החשיבות וזה עזר לי. לכן, כשאנשים התעצבנו בטירונות, אני ידעתי שזה רק פורמלי ושצריך לעבור את זה".

בימים אלה, הוא נמצא בקורס מ"כים וכשהוא מנסה לחדד את הבדלים בין הצבא השוויצרי לישראלי, הוא מספר על אחיו הצעיר, דניאל בן ה-23, שגם הוא סיים לא מכבר קורס מכ"ים, אבל בצבא השוויצרי. "אני מדבר עם דניאל הרבה, וכמו שהחבר'ה מתעניינים פה איך בצבא בשוויץ, גם שם המפקדים והחיילים מתעניינים איך בצבא בישראל", אומר ווגמן.

"בצבא השוויצרי, אנשים פחות מבינים מה הם עושים שם, ופה אנשים יותר מאמינים במה שהם עושים, ומרגישים שהם שייכים למשהו. יש שם אחוות לוחמים, אבל בארץ יש משהו שקשה להסביר, יש רעות.

"פה המ"כ שלי בא אלי ואמר: 'שלום, קוראים לי נעם, אני המפקד שלך', ולחץ לי את היד. בשווייץ זה לא היה קורה, שם לקח לי זמן עד שראיתי את המפקדים שמאחורי המדים, ופה, מהתחלה, קראתי להם בשם הפרטי.

"שם אתה לא יודע מי המג"ד, והוא לא יודע את השם שלך. פה, המ"פ יודע שיש לך חברה, יש ביקורי בית, רוצים לדעת איפה אתה גר ובאיזה תנאים. בנוסף, אני חושב שבשווייץ אנשים יותר חושבים על עצמם. הם מסיימים תיכון, הולכים לאוניברסיטה ועובדים. בארץ אנשים יודעים שהם עומדים לשרת שלוש שנים, ועדיין רבים מהם מתנדבים לשנת שירות לפני הצבא. לבן אדם שבא מאירופה זה מציאות אחרת", הוא מספר.

"בצבא השוויצרי אין את הקשר המיוחד שאנחנו מרגישים פה", איתן ווגמן(צילום: דובר צה"ל)

רק בעניין אחד, איתן מעדיף את הצבא השוויצרי על זה הישראלי - הבירוקרטיה. לדבריו, מכיוון שהשירות בשווייץ קצר יותר מבארץ, המסלול וההכשרה מרוכזים יותר. "הם חייבים ללמד הרבה בזמן קצר, והם טובים בזה. דניאל יהיה גם קצין וגם יסיים את השירות שלו בתוך שנה. שם, עניינים של שלישות או חתימה על נשק לוקחים רבע שעה. בארץ לוקחים את הזמן, ומלמדים בכל פעם קצת", אומר איתן.

חמש הדקות הארוכות בחייו

על אף שאיתן מוגדר כחייל בודד, הוא טוען שמעולם לא הרגיש בודד בצבא. לדבריו חבריו מהצבא וחברים של משפחתו עוזרים לו המון, ונותנים לו תחושה טובה. "אני ממש לא מרגיש תחושת בדידות, להפך. אני הולך ברחוב ואני מרגיש שיש לי קשר מסוים לכל אחד מהאנשים", הוא מספר.   

ווגמן נזכר בסיפור שקרה לו לפני שש שנים, כשלמד במכון מאיר, וממחיש בעיניו במיוחד את הערבות ההדדית בארץ. "חיכיתי לאוטובוס בירושלים,

וראיתי בתחנה אישה עם תינוק ועגלה. שאלתי אותה אם אפשר לעזור לה, התכוונתי רק לקחת את העגלה, ופתאום היא נתנה לי את התינוק בידיים.

"היא אמרה לי לעלות לאוטובוס, ושהיא כבר באה. זה היה נראה לי קצת מוזר, אבל הקשבתי לה, אחרי הכל, היא אמא שלו. פתאום ראיתי את הדלתות נסגרות, והאוטובוס התחיל לנסוע - הייתי בהלם.

שאלתי את הנוסעים אם הם יודעים איפה אמא שלו, והם אמרו לי 'אל תדאג, אדוני, אשתך פה באזור'. עניתי שהיא לא אשתי, ושזה לא הילד שלי, ולהפתעתי הרבה, הסובבים לא נלחצו ולא דאגו. עברו חמש הדקות הארוכות בחיי, ופתאום האמא הופיעה מהצד השני של האוטובוס.

"היא לא הייתה לחוצה בכלל, לא דאגה, ניגשה אליי, הודתה לי, לקחה את התינוק והתיישבה. באירופה דבר כזה לא היה קורה. פתאום הרגשתי שיש קשר משפחתי גדול בין כל האנשים בישראל, הרגשתי שכולם סומכים אחד על השני. תמיד ידעתי שבישראל קיימת תחושה של שייכות ושאין תחושת זרות בין אנשים, גם אם הם לא מכירים – וזו הייתה עבורי ההוכחה שזה באמת נכון".

בניגוד לתחזיות הרופאים

בניגוד לבולק ולאיתן, עבור רועי ניצן, ההשתלבות במסלול הצבאי הייתה הדבר הטבעי ביותר. הוא נולד וגדל בראשון לציון. אמו מנהלת בית ספר בגן יבנה, אחותו קצינה במודיעין ואחיו לומד בעתודה רפואית.

"היה לי ברור שאני רוצה לחזור כמה שיותר לגדוד", רועי ניצן(צילום: דובר צה"ל)

במרץ 2009 הוא התגייס לגדוד 'נחשון', של חטיבת כפיר, שפועלת בעיקר ביהודה ושמרון. לפני כשלושה חודשים, במהלך פעילות מבצעית בכפר בית עומר שבגזרת עציון, נפצע סגן רועי ניצן מזריקת אבנים שפגעו בראשו, ואושפז בבית החולים "הדסה עין כרם", כשהוא סובל משבר בגולגלת.

לפי חוות הדעת הרפואית, סיכוייו לשוב ולהיות לוחם היו אפסיים. למרות זאת, כחודש לאחר מכן, שב לתפקידו כסמ"פ בגדוד. 

חשבתי שרק יתפרו אותי ואני חוזר

"יצאנו בסביבות שלוש לאירוע של הפרת סדר בכפר בית עומר, שכללו זריקות אבנים ובקבוקי תבערה", מספר ניצן. "אני הייתי מפקד הגזרה, ויחד עם הכוח שלי התקדמנו לכיוון הילדים שהשליכו את האבנים, אבל לא ראיתי אותם, מכיוון שהם עמדו מאחורי חומה.

"בזמן שהשתמשתי באמצעים לפיזור הפגנות, אחת האבנים פגעה בי. אמנם נפגעתי בעבר מאבנים, אבל הפעם זו הייתה אבן בגודל כף היד שפגעה בי במצח. לפי כמות הדם שירדה, הבנתי שזה רציני. האבן עשתה חתך עמוק וארוך והלכתי כמה צעדים לאחור.

"הורדתי מעצמי את הציוד כדי להקל על הגוף. הסמג"ד היה איתי והקשר הגיע מיד. הוא הביא את אחד הפחים שהוצבו באזור כדי לחסום את הכביש, והניח אותו לידי כדי שלא יפגעו בי אבנים נוספות. חבשתי את עצמי עם תחבושות וחיכיתי לתאג"ד.

"גם כשפוניתי משם, המשכתי לתת לחיילים פקודות איך לתפעל את האירוע לפי פריסת הכוחות הקבועה. במקביל, דיברתי עם המ"פ, והוא הגיע לגזרה כדי להחליף אותי, והם המשיכו בקרב עד הערב. כשהגעתי לבית חולים, חשבתי שרק יתפרו אותי ואני חוזר. אפילו להורים שלי הודעתי על הפציעה רק אחרי שעה שהייתי בבית חולים. לא רציתי להלחיץ אותם", הוא מספר.

עשיתי את הבחירה הנכונה

אלא שניצן העריך לא נכון את חומרת הפציעה. הבדיקות הרפואיות העלו שהוא סובל מפגיעה רצינית בראשו, הכוללת שבר בגולגולת. "תוך כדי שתפרו אותי, הגיעו תוצאות מהצילום והרופא אמר שיש כנראה שבר שמצריך ניתוח. קיוויתי שהשבר יחלים לבד, ולא רציתי לעשות ניתוח כי לא רציתי להיעדר מהגדוד לתקופה ארוכה. אבל לא הייתה לי ברירה".

לאחר הניתוח, התאושש ניצן בביתו במשך כשלושה שבועות, כשכל מעיינייו נתונים לרגע שבו יוכל לחזור לשרת כלוחם.

"היה לי ברור שאני רוצה לחזור כמה שיותר לגדוד כי אלו החיים שלי, זה מה שאני רגיל אליו, וידעתי שאני מוכן לקחת סיכון של פציעה נוספת", הוא אומר.

אחר בקשות חוזרות ונשנות, הצליח ניצן להגיע לוועדה רפואית, לקבל פרופיל 64 זמני ולחזור לשרת בגדוד באותו תפקיד. "אישרו אותי כחריג חי"ר, מכיוון שקצין רפואה ראשי אישר שאני כשיר. כיום, חודשיים לאחר הפציעה, אני מתפקד כרגיל ועושה את כל הפעילות המבצעית ביום ובלילה".

עד כמה הפציעה משפיעה עלייך כיום?

"כשחזרתי לתפקד, אמרו לי בהתחלה לקחת קצת צעד אחורה, להירגע ולתת לגוף לנוח, אבל הרגשתי שלא צריך לשקוע במה שהיה. אני עדיין מבואס מהפרופיל החדש שלי, אבל בגדוד יש עוד כמה לוחמים שנפצעו, ואני חושב שכולנו מרגישים שלמרות הסכנות עשינו את הבחירה הנכונה ואף לא נרתע מזה".