חזרה בשאלה: זה שיר פרידה?
יעקב ויוסף נפרדים לתמיד, וביניהם נותרות כל השאלות שלא נשאלו: מדוע שלחת את יוסף לעימות קשה ומסוכן עם אחיו? ולמה לא חיפשת אותו? סיפור יעקב הוא סיפור של חרדה מהאפשרות שאנו, ההורים המגוננים, נהיה לגיהינום של הילדים שלנו
'ופתאום אתה עומד כמו ילד קטן / בסינור לצוואר וחוזר על השאלה'
פרשת ויחי חותמת את סיפור חייהם של יעקב ובניו, ועימם את ספר בראשית. יעקב נפרד מיוסף - והפעם לתמיד. השאלות הקשות יישארו ללא מענה גם לאחר פגישת הפרידה בין האב לבנו: האם יעקב הבין כמה עזה ומסוכנת האהבה המיוחדת שהוא חש והפגין כלפי יוסף? האם כאשר שלח את יוסף לראות "את שלום אחיו ואת שלום הצאן", הוא הבין שהוא שולח אותו אל עימות קשה ומסוכן?
עוד בערוץ היהדות - קראו:
האם יעקב באמת האמין לבניו שסיפרו לו "חיה רעה אכלתהו"? מדוע לא העמיק לחקור את הבנים? ומדוע, מצד שני, הוא לא יצא למסע חיפוש אחר הבן האובד? האם יעקב הרגיש אשם כאשר גילה שיוסף עדיין חי? האם מישהו סיפר אי-פעם ליעקב את הסיפור האמיתי על היעלמותו ארוכת השנים של יוסף, ועל תחייתו הפתאומית? והאם יעקב שאל?
סיפור יעקב הוא סיפור של חרדה הורית עמוקה. חרדה מהאפשרות שאנו, ההורים האוהבים והמגוננים, נהיה לגיהינום של הילדים שלנו; שאנו עלולים להיות אלה שכורים לילדינו, במו ידינו האוהבות, את הבורות שאליהם הם יפלו בהמשך חייהם. אהבה מוגזמת, עיוורון הורי, דאגה מיותרת מחד - ושאננות לא מוסברת מאידך, והנה פערנו את הבור.
אם יש אהבה שמקלקלת את השורה, זו אהבת יעקב ליוסף, והלוואי שהייתי יכולה להיות בטוחה שאהבתי לילדיי לא מתקרבת למגרשי המשחקים המקולקלים האלה.
"לא יכולתי לעשות עם זה כלום"?
אני קוראת את שיחת הפרידה של יעקב מיוסף, ומילות שירה של יונה וולך מתגנבות אל לבי:
"לא יכולתי לעשות עם זה כלום
אתה שומע לא יכולתי לעשות מזה כלום
זה היה אצלי בידיים
ולא יכולתי לעשות עם זה כלום
ולא יכולתי לעשות מזה משהו
אתה שומע יכולתי לגמגם".
אני לא יודעת אם יעקב לא היה יכול לעשות עם זה כלום, אבל נדמה לי שזה מה שהוא היה רוצה לומר ליוסף. יעקב נפרד מיוסף בלי בירור, בלי לקיחת אחריות וללא בקשת סליחה. יעקב נפרד מיוסף בחוסר אונים. הוא לא מוצא כוחות נפש לדבר על הבגידה ההורית ארוכת השנים, ואולי לכן הוא מצמצם את דיבורו לבגידה אחת כואבת וקשה, אבל קטנה ביחס לבגידה ביוסף: הבגידה בגופתה של רחל (בראשית מ"ח, ז'): " וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם".
יעקב לא אוסף כוחות לדבר על "הדבר האמיתי", אבל הוא רומז לו דרך סיפור קבורת רחל, אמו של יוסף. אפילו רחל ננטשה במותה על ידי בעלה שאהב אותה יותר מדי.
יעקב אומר ליוסף: לא יכולתי לקבור אותה כהלכה. לא יכולתי להביא אותה הביתה. השארתי אותה בדרך כי "לא יכולתי לעשות מזה משהו". ונדמה לי שזה מה שהוא מבקש לומר ליוסף על היעלמותו ההורית: החמצתי. "זה היה אצלי בידיים ו...כלום". לא לקחתי אחריות, וכרגע אין בי כוחות נפש לבקש סליחה, וללטף לך את הפצעים של הנשמה.
אני מעריצה את יוסף
יוסף הצדיק לא שואל, ואני מעריצה אותו ולא מצליחה להבין מהיכן הוא שאב את תעצומות הנפש שאפשרו לו להניח לאביו להזדקן לצדו בשקט ובכבוד מלכים,"להיאסף אל עמיו", ולהיקבר בכבוד. להיכן נשא יוסף את הכעס ואת העלבון על שנות הבגידה? מה עשה עם כל השאלות שנותרו ללא מענה? אני מקנאה ביוסף, כיוון שאני יודעת שלא הייתי מסוגלת אפילו למעט מאור הנדיבות שהוא הציע לאביו הזקן בכושלו אל מותו.
חז"ל חוזרים על השאלה
מי שלקחו על עצמם לזעוק את זעקתו של יוסף היו, כרגיל, חז"ל. בנאום האחרון שנושא יעקב בפני יוסף, הוא מסביר את האושר לו זכה באחרית ימיו (בראשית מ"ח, י"א): "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף: רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי; וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים, גַּם אֶת-זַרְעֶךָ".
חז"ל מתעכבים על החלק הראשון בדבריו של יעקב: "ראה פניך לא פיללתי". את המילים האלו קוראים החכמים בתמיהה ובכאב. מה מבקש יעקב לומר ליוסף בדברי אלה? האם הם לא מוסיפים הכאבה על הכאבה?
במדרש בראשית רבתי מציעים הדרשנים שני פירושים למלה "פללתי". הפירוש הראשון הוא מלשון תפילה: "לא נתפללתי עליך לפני המקום", והפירוש השני הוא מלשון פלילים: "לא פללתי - לא דנתי בלבי לומר חי הוא או מת". לפנינו שתי אמירות קשות על ההתמודדות של יעקב עם בשורת המוות של יוסף. יעקב, אומרים לנו הדרשנים, מרגיש אחראי ואשם מול גורלו של יוסף. הם מבקשים לטעון שיעקב היה יכול לעשות עם זה משהו. הוא היה יכול להתפלל לאלוהים (האם הם מתכוונים לתפילות על שלום ופיוס בין הבנים לפני שהכל התפרץ, או לתפילות לישועה לאחר שסופר הסיפור הנורא?) יעקב היה יכול גם לעסוק ב"פלילים" מול סיפור המוות של יוסף. הוא היה יכול לדון בפרטי הסיפור, לחקור ולברר, לראות שהעדויות אינן תואמות, שהסיפור נשמע מוזר ואף מופרך, ושייתכן כי יש קשר בין שנאת האחים לבין ההיעלמות של יוסף.
כשיעקב אומר: "לא פללתי", חז"ל מבינים: לא הייתי אב מספיק אחראי; לא עשיתי כל שביכולתי על מנת למנוע את הטרגדיה, או לפחות למזער את נזקיה. אפילו על ערש דווי באים חז"ל חשבון עם יעקב, ומקווים שזה מה שהוא עושה בינו לבין עצמו.
כבדו עיניו מזוקן
מוטיב הראייה הוא מוטיב מרכזי בסיפור הפרידה של יעקב מיוסף. ערב פטירתו מתאר המקרא את יעקב
המובס (בראשית מ"ח, י'): "ועיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות". ליעקב יש סיפור ארוך ולא פתור עם עיניים. הוא רימה את אביו העיוור, הוא מתאהב באשה "יפת תואר ויפת מראה", ומקבל במרמה את האישה ש"עיניה רכות". יעקב שרימה אב זקן ועיוור, שילם בחיי עיוורון איומים שהרסו כל חלקה טובה בחייו.
האמא שבי קוראת את סיפור יעקב, ומתפללת שלא יכהו עיניי על ילדיי; שלא יכבד עלי משא הראייה; שאסכים לראות גם מראות קשים; שאדע מתי להתפלל על ילדיי - ומתי הזמן להילחם למענם ולהתבונן על ה"פלילים" ההוריים שלי, ולתת את הדין.
שבת שלום. נתראה בספר שמות.
לפנייה לכתב/ת 
