טיול ישראלי במרוקו: לחגוג מימונה כמו שצריך

מישהו נגע בכתפי. "גברת, העגיל שלך...", הוא אמר בעברית. האיש - מוסלמי זקן שמוכר תותים. המקום - השוק בעיר העתיקה בפס. "תודה רבה", התרגשתי. למרות שהעגיל יקר לליבי ואיני רוצה לחשוב מה הייתה הרגשתי לולא אבד, התרגשותי נבעה מעצם הדיאלוג עם אותו סוחר מוסלמי ועם יתר חבריו בשוק.

שימוש בשפה העברית בארץ מוסלמית לא נחשב בעיניי לדבר טריביאלי. מקור השימוש נובע משני דברים מרכזיים: מסורת ארוכת שנים של קשרי גומלין טובים בין הקהילה המוסלמית והקהילה היהודית, שהתגוררה בזמנו באזור והעבודה הבלתי פוסקת עם התיירים הישראלים השוטפים את מרוקו. רובם ככולם מבוגרים.

על פי רוב הם מגיעים למרוקו בשביל להתרשם מהתרבות ולהסתובב בינות לשווקים הססגוניים, הבתים היהודים מפעם ובתי הכנסת. "איתכם הייתי צריך לחשוב על מסלולים אחרים ואפילו מיוחדים", אומר דני הירשטיין המדריך שלנו. "כבר כשברק התקשר אלי וביקש ממני לארגן טיול ל-32 צעירים בני 40-30 הבנתי שתהיה לנו חוויה לא שגרתית".

בהקשר זה הסתבר כי הפתענו גם קבוצות ישראליות אחרות שהגיעו למרוקו. מדי יום עצרו אותי במלון ישראלים ושאלו "איך זה שאתם, הצעירים, חשבתם לבוא לכאן? הרי לא באתם לכאן לחפש שורשים...". התשובה לשאלה טמונה ביוזמה המקסימה של ברק רז, שפשוט העלה יום אחד סטטוס לפייסבוק שלו ובו כתב : "מי רוצה לבוא איתי למרוקו?". תוך מספר ימים התארגנה לה קבוצה אנרגטית חובבת טיולים, והנה אנו כאן.

מבט אופייני על בתיה של מרוקו (צילומים: ינון צורף)

כבוד ומסורת

את הטיול התחלנו בביקור בערים הגדולות קזבלנקה, רבאט הבירה ופס. שם נחשפנו בעיקר למבנים שונים ובהם: ארמונות המלך, בתי הכנסת היהודים, מסגדים, אתרי קבורה של אנשים החשובים במסורת המוסלמית והיהודית. כל אחד מהמבנים נראה מרשים יותר מקודמיו.

המחשבות והאהבה האינסופית שהושקעו בעיצוב המבנה וקישוטו, גרמו לי להתחיל להבין מנהגים רבים המאפיינים את יוצאי מרוקו בארץ שלנו. בין הביקורים הללו, הגענו גם לקברו של אבוחצירה ז"ל. אני, שאיני ידועה כמשתטחת על קברי צדיקים, הופתעתי לגלות את התייחסתם של חברי לקבוצה. הרעש והדיבורים הבלתי פוסקים, התחלפו בשקט רב כאשר דני המדריך החל להקריא בפנינו את סיפורם האישי של אותם אנשים. בזה אחר זה, הסתובבנו בתוך המבנה והתרשמנו מהכבוד והמסורת שמלווה אותו.

הדיבורים הבלתי פוסקים, התחלפו בשקט. קבר אבו חצירא(צילום: ינון צורף)

תן לשים ת'ראש על דיונה  

"בדרך כלל זה לוקח לפחות שעה לטפס על הדיונה", אמר לנו דני כשמצאנו את עצמנו בהמשך אותו היום מטיילים בתוך הסהרה. "זה נראה לכם קרוב אבל האמת היא שזה ממש לא".

המקומיים קיבלנו אותנו יפה. רוכל בשוק (צילום: ינון צורף)

התחמשנו במים ויצאנו לדרך. חלק הורידו את הנעליים והחלו לצעוד בדיונות. עם ובלי נעליים, הגענו לפסגת הדיונה תוך 35 דקות. אפשר לומר שרצנו אותה. התחושה הייתה מטורפת. כל כך הרבה חול נעים ומפגש מדהים עם טבע בלתי שגרתי. "צ'ק אין לסהרה", חשבתי לעצמי, "מי היה מאמין".

מרוקו זה גם מדבר. החבר'ה בדיונות של הסהרה(צילום: ינון צורף)

תרבחו ותסעדו  

באחד הרגעים בהם נדרשתי למנוחה מההליכה בין מאות החנויות והדוכנים הססגוניים, התיישבתי לי על כיסא קטן בסמוך למספר גברים מקומיים. חבריי עסקו באותה העת בחיפוש מזכרות ואני שכבר הייתי מצוידת התפניתי לחלוק בדיחות עם הרוכלים. יש לציין כי כולם היו מוסלמים מזוקנים, דבר שהצביע על היותם דתיים. העובדה שהם אפשרו לי לשבת בסמיכות אליהם הפתיעה אותי בהחלט.

לא כולם באים לטיול שורשים. הקבוצה במרוקו(צילום: ינון צורף)

"תגידי, מה שלום שרון?" נשאלתי על ידי אחד מהם. "מה זאת אומרת?", לא הייתי בטוחה ששמעתי נכון. "הוא חולה, לא?". האמת היא שלא ידעתי אם לצחוק או לבכות. כל כך התרגשתי מהשאלה והמילים ברחו מפי (עובדה מפתיעה בפני עצמה) והדמעות זלגו מעצמן. יהודיה ישראלית בלב רחוב מוסלמי, מי היה מאמין.

המפגש עם זהותי היהודית והישראלית תפס אותי שוב בערב. חגיגת מימונה אמיתית במרקש. מאות יהודים מקומיים מכל רחבי מרוקו ויהודים יוצאי מרוקו המתגוררים בצרפת, ארה"ב, איטליה ועוד הגיעו למקום אחד כדי לחגוג את המימונה.

זו הדרך לחגוג מימונה! הבנות בלבוש מסורתי(צילום: ינון צורף)

המחזות היו נפלאים. ערב רב של מופעים מוזיקאליים מקסימים וזיקוקי דינור מילאו את הערב. "חג שמייח", ניגשתי לאחד מהמבוגרים שישבו באולם. "מאיפה את?", הוא שאל בצרפתית. "אני מישראל", באותו הרגע בורכתי על הצרפתית שברשותי. השיחה בינינו זרמה. הוא שאל שאלות על החיים בישראל ואני שאלתי שאלות על החיים במרוקו. הדיאלוג נגמר בחיבוק חם ובתפילה משותפת לחיים טובים.

כאשר הרמתי את הראש כדי לחפש את חבריי, גיליתי שחלקם משתתפים במעגלי הריקודים וחלקם משוחחים גם הם עם יהודים שהגיעו בדיוק כמוני לחגיגה. השמחה באוויר הייתה רבה כל כך וחשבתי שכלום לא יכול להגבירה, עד שאחד מהזמרים שהופיעו בפנינו החל לשיר בערבית.

באותו הרגע הצטרפו אליו כלל אנשי הצוות שעבדו במקום והיו בעיקר מוסלמים. יחד החלו לרקוד להם יהודים ומוסלמים. האווירה הייתה קסומה ולא ברורה מאליה. מימונה 2013. חגיגה מרוקנית שלא תישכח מליבנו לעולם.