העמדת סכנין לדין בגלל ביזוי ההמנון / בעד ונגד
ההתאחדות החליטה להעמיד לדין את סכנין לאחר שאוהדיה שרקו בוז במהלך השמעת ההמנון. עקיבא נוביק חושב שהצעד מתבקש ושאין הבדל ביניהם לחוליגנים מבית"ר, שרון דוידוביץ' מסביר למה חופש הביטוי מאפשר להם לפעול כך. מה דעתכם?
מבזים בפומבי סמלי מדינה / עקיבא נוביק
אפשר להבין את אוהדי בני סכנין שלא אוהבים את ההמנון הלאומי. אחרי הכל, התקווה בת שנות אלפיים היא לא ממש תקוותם, והגיוני שהמילים "נפש יהודי הומייה" לא מרגשות אותם. אבל אי אפשר להבין אזרחים של מדינה שמבזים בפומבי את הסמלים שלה. קשה גם להבין מדינה שממשיכה לסבסד דרך ההתאחדות לכדורגל את אותם אוהדים.
עוד ב-ynet ספורט:
אז שלא ישירו את ההמנון בהתלהבות ובדום מתוח. אבל שילמדו מהשופט סלים ג'ובראן, שבהשבעת נשיא בית המשפט העליון אשר גרוניס עמד בשפתיים חתומות ולא שר את התקווה. ערביי ישראל צריכים להכיר בעובדה שהם חיים במדינה יהודית. שינשכו שפתיים ויכבדו את הכללים.
הגיע הזמן להשתחרר מההגדרות האוטומטיות - אם שנאת ערבים היא גזענות, אזי שנאת יהודים נופלת בדיוק באותה קטגוריה. גם מיעוט יכול לבזות את הרוב, ומגיע לו להיענש. אם היציע המזרחי בטדי נסגר (ובצדק) בגלל שנאת מוסלמים, למה שהגזענות תימשך ביציעי דוחא?
תקצירים ב-ynet ספורט:
אין הבדל בין החוליגנים שהניפו שלט "בית"ר טהורה לעד" לאלה ששרקו בוז להמנון הלאומי. אם יש דרך להעניש רק אותם, היא עדיפה ונכונה יותר, אבל אם לא - יש מקום לעונש קולקטיבי, במיוחד כשלא קשה לנחש שרוב מוחלט בסכנין תומך בשריקות הבוז.
אם זה היה מסתכם בשריקות, מילא. אבל כל מי שפגש את אוהדי סכנין יודע שבוז להמנון זה נימוס מבחינתם. הם היו צריכים להיענש בפעם הראשונה ששרו "ברוח ובדם נפדה את פלסטין". שלא יהיה ספק, מדובר בדם יהודי. אםבית"ר ירושלים (שאני נמנה על אוהדיה) נענשת בחומרה על גילויי גזענות, הגיע הזמן לשוויון בין יהודים לערבים.
בגבולות חופש הביטוי / שרון דוידוביץ'
הדעת לא נותנת כל היגיון להגן על מי ששורק בוז במהלך ההמנון במטרה לפגוע ברגשות אחרים. בעיניי זהו מעשה בזוי, פוגעני ובעיקר - כזה אשר מערער באופן עמוק את ההגדרה "אזרחי המדינה" אצל השורקים. אבל האם זהו אקט אשר מצדיק ענישה? תלוי את מי שואלים.
"הצפייה, למי שסמלי המדינה יקרים לליבו, אינה קלה. יחד עם זאת, אין לומר כי הפגיעה הנגרמת ממנה היא כה קשה, עד כי היא מצדיקה את הגבלתו לשידור". הדברים הללו לא נכתבו על ידי בית הדין של ההתאחדות לכדורגל בנוגע לשריקות הבוז, כי אם על ידי נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, אשר הפך בקביעת בג"צ את החלטתו של יו"ר ועדת הבחירות האחרונות, לפסול תשדיר תעמולה של מפלגת בל"ד ש"מבזה ומלגלג" את ההמנון.
זוהי רק פסיקה אחת מיני רבות, אשר הרימו את "חומת" חופש הביטוי מעלה ומעלה, בצורה שבה אך ורק למעטים תהיה את האפשרות לדלג מעליה ולעבור לעברה השני של החומה - זה הפוגע והמתריס. או כפי שאמר נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק: "חופש הביטוי ייסוג רק במקרים נדירים".
האם יש הבדל מהותי בין שריקת בוז בהמנון לבין הדלקת מנגלים בערב יום השואה על ידי חרדים? לא בטוח. אבל רק מקרה אחד זכה לענישה.
הבעיה בהחלטה היא שבמקרים שחוצים את גבולות הכדורגל והספורט, נטל על עצמו בית הדין של ההתאחדות עמדה קשיחה יותר, בשונה מעמדת המדינה, והחליט להעניש. יש לבצע את ההפרדה בין צעקות דוגמת "סלים טועמה מת", אשר מופנות לאדם ספציפי וטומנות בחובן נימה גזענית, לבין שריקות בוז במהלך המנון או במהלך דקת דומייה לרצח רבין (גם אז בית"ר נענשה), אשר מצטיירות כאקט מחאתי, כמעט פוליטי. אין הדברים דומים, לפחות לא בבית המשפט, ועם זאת בבית הדין זוכים ליחס דומה.
כוחה של הדמוקרטיה טמון בסבלנות שהחברה מציבה לעצמה לשמוע דברים שלא נעימים לנו. על פי עמדת המדינה, החלטה כמו זו שקיבל אתמול (ד') בית הדין לא הייתה עוברת את מבחן בג"צ. ומה עם עמדתי האישית בנוגע לשריקות הבוז? כאן כבר ייתכן שתקבלו תשובה אחרת. בגבולות חופש הביטוי, כמובן.
