דרוש צדק חברתי באקדמיה

לאחרונה פורסם על כוונת האוצר להעלות את שכר הלימוד במוסדות להשכלה גבוהה. סטודנטים רבים מחו על כך בטענה שההשכלה הגבוהה לא תהיה נגישה לשכבות החלשות. למרבה הצער, חוסר הנגישות של האקדמיה לשכבות החלשות מתחיל עוד הרבה לפני מועד תשלום שכר הלימוד. שר האוצר יאיר לפיד כבר מיהר להודיע מצידו שמדובר בספין. אחרי הכל האדם הלומד והעובד עומד במרכז החזון שלו. הוא האדם שיאיר לפיד רוצה לעזור לו. עם זאת שר האוצר, יש לך אפשרות לעזור לכל שכבות האוכלוסייה ולא רק לבן של ריקי כהן, שמרוויחה עם בעלה קצת יותר מ-20 אלף שקל בחודש, שרוצה ללמוד הנדסת מחשבים. יש לך הזדמנות יקרה מפז להתעורר בזמן ולפעול ביחד עם שר החינוך ליצירת שינוי של ממש במערכת החינוך ובחברה הישראלית.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

יעל אנדורן ואני / תמר רבינוביץ

להיות עם חופשי גם בנישואים / סמדר דקל נעים

יאיר, אל תעזור לי / רונן לב (שם בדוי), היי-טקיסט

במהלך לימודיי נחשפתי דרך מערכת הבריאות לפערים החברתיים והכלכליים בארץ. לדאבוננו, האקדמיה היא אחד המקומות המרכזיים ביותר המנציחים את הפערים הללו. חשוב להדגיש, לימודים במוסדות להשכלה גבוהה אינם מתאימים לכולם. ישנם אנשים שיצליחו למצות את כישוריהם באופן מירבי ולממש את עצמם מחוץ לאקדמיה.

אף על פי כן, יש לתת את הדעת על כך שאחת המשוכות העיקריות העומדות בפני המועמדים נובעת מהיבטים הקשורים למצבם הסוציואקונומי. נהוג לומר שהחלק הקשה ביותר בלימודי הרפואה הוא שלב הקבלה. הפקולטות לרפואה הן רק דוגמה מייצגת לכל הפקולטות המבוקשות באוניברסיטאות. ההבדלים הגדולים בין הביקוש להיצע הופכים את הקבלה לפקולטות אלו ליעד קשה להשגה. יעד שיישאר בגדר חלום בעבור רבים מאיתנו.

נחרט בזיכרוני יום מתחילת לימודיי שבו נסענו לבית ספר באחת מעיירות הפיתוח בדרום הארץ. במהלך היום העברנו לילדים הרצאות והפעלות בנושאים שונים על מנת לפתוח להם צוהר לעולם האקדמיה. לצערנו, אם הילדים האלה לא יזכו לעמוד יום אחד בצד השני של הכיתה, לא עשינו דבר בזה שהגענו לשם. כולנו מודעים לכך שישנם הבדלים גדולים באחוזי הזכאות לבגרות בין בתי הספר במרכז לבתי הספר בפריפריה ובין ערים שונות ברחבי הארץ. המציאות העצובה היא שגם מתוך מיעוט התלמידים שפגשנו שיצליחו במבחני הבגרות, רק חלק קטן יגיע למוסדות להשכלה גבוהה.

מועמדים ממעמד סוציואקונומי גבוה למדו בבתי ספר יוקרתיים יותר עם מורים טובים יותר. חלקם גם נעזרו במורים פרטיים במהלך הלימודים, אולם חוסר השיוויון אינו מסתיים שם. מעבר לנסיבות החיים המקשות עליהם, מועמדים משכבות סוציואקונומיות נמוכות לא מסוגלים לשאת בנטל ההוצאות הכרוכות בשיפור סיכויי הקבלה למוסדות להשכלה גבוהה. לא תמיד יש להם את האפשרות לחזור על בגרויות בתום לימודיהם, להשתתף בקורסים אישיים במכוני הפסיכומטרי המובילים שיצרו תעשייה המגלגלת מיליוני שקלים בכל שנה, לבצע את המבחן הפסיכומטרי מספר פעמים מאחר שהציון הגבוה הוא הקובע, להירשם לכל האוניברסיטאות בארץ וללמוד במכללות הפרטיות היוקרתיות.

במקום לצפות מהצד בעת שהפערים רק ילכו ויעמיקו, ואולי אף להביע שאט נפש מקבוצות שלמות בחברה הישראלית שמתקשות להיכנס בשערי האקדמיה ולהשתלב בחברה, יש לסייע למועמדים מקבוצות אלו לפרוץ את הדרך ולהגביר את המודעות לחשיבותה של ההשכלה הגבוהה בקרב משפחתם וחבריהם. איננו רוצים להתעורר בעתיד ולגלות שחלק ניכר מכלל שכבות האוכלוסייה, שרק הולך וגדל, נותר חסר השכלה במעגל העוני

 והאבטלה. לכן, יש צורך בהשקעה ארוכת טווח בבתי הספר ובמערכת החינוך הציבורית, בפיקוח והורדת העלויות של הליכי הקבלה ושיפורי הציונים, בהפחתת שכר הלימוד ובהגדלת תקציב ההשכלה הגבוהה.

כמו כן, כל עוד ישנם פערים כה גדולים יש לשקול את הגדלת מספר הסטודנטים המתקבלים באמצעות המסלולים הקיימים להעדפה מתקנת. במסלולים אלה מתקבלים מועמדים שלעיתים ציונם המשוקלל נמוך רק במעט מסף הקבלה הקיים באותו החוג. על כן, בהתחשב בסיבות שהזכרתי קודם לכן הם אינם בהכרח פחות מוכשרים מחבריהם לספסל הלימודים. כל הצעדים הללו צריכים להיעשות מתוך הכרה בכך שהדרך לשוויון הזדמנויות ולצמצום פערים עוברת בראש ובראשונה במוסדות להשכלה גבוהה בארץ.

ד"ר תומר סעד, בוגר אוניברסיטת תל אביב