הטעם מדבר: פיצריה אילמת-חירשת בסן פרנסיסקו

את הראיון עם מלודי שטיין, הבעלים של Mozzeria, אחת הפיצריות הפופולריות בסן פרנסיסקו, ערכנו על גבי הלפטופ של שטיין, כשאנחנו מתכתבות אחת עם השנייה במקום לדבר, כשברקע מתנגנת מוסיקה עכשווית שהיא מעולם לא תוכל לשמוע.

שטיין, שעברה עם משפחתה מהונג קונג בגיל שש, היא חירשת-אילמת מלידה, נשואה לאילם חירש שכל משפחתו כזו ואחות לאח חירש. הוריה דווקא שומעים ומדברים וכך גם שני ילדיה בגילאי 11 ו-13.

את המסעדה פתחה עם בעלה לפני כשנה ומהר מאוד זכתה להכרה. זוהי מסעדה מודרנית ב-Mission, אחד האזורים האטרקטיביים בעיר. במרכז המסעדה עומד תנור פיצות ענק ורוב הבישול והאפייה מתבצעים מול הסועדים.

מי שנכנס למסעדה בפעם הראשונה בלי ידע מוקדם, מופתע לגלות שכל הצוות - השפים, מלצרים, ברמנים, אופה הפיצות - כולם מתקשרים בשפת הסימנים. זה מעורר מבוכה בהתחלה, מבוכה שמהר מאוד מתחלפת בהשתאות ובהערכה לאנשים המקצועיים האלה שמתבטאים בשפה שאנחנו לעולם לא נבין.

שטיין מסתובבת בדרכה הפרגמטית והנינוחה בין הסועדים, נותנת את ההרגשה שאין כאן שום קושי ודבר כאן לא מוזר או בלתי שגרתי, ועומדת בצורה מדהימה תחת לחץ התפוסה המלאה. אחרי דקה או שתיים הסועד הפוטנציאלי מוצא את דרכו הפנטומימאית לבקש כוס מים או תוספת תבלין חריף לפיצה.

כל הצוות מתקשר בשפת הסימנים. הזוג שטיין ב"מוזריה"(צילום: דיאן סו קובקס)

המוגבלות היא לא פונקציה

גם בראיון זו אותה מלודי שטיין, נעימה וחסרת פאתוס לגבי מצבה או הצלחתה. היא עובדת במסעדה

כל יום כמעט ונראה שעבודה קשה היא דבר טבעי עבורה. המוגבלות היא לא פונקציה.

"לפני כמה שנים נסעתי לאיטליה ללמוד הכנת בצק לפיצות", היא מספרת, "אבל נושא המסעדנות לא חדש לי. אני נצר לשישה דורות של מסעדנים והיה לי ברור שזהו העתיד שלי. הוריי עברו במיוחד בשבילי מהונג קונג וניסו לפתוח בעיר מסעדות, אבל נאלצו לסגור. משום מה אצלי זה מצליח".

התפריט של שטיין מורכב מאוכל איטלקי קליפורני עכשווי, שכמו ברוב המסעדות המתקדמות בסן פרנסיסקו, מכיל מוצרים אורגניים שגודלו בחוות באיזור. במרכז נמצאות הפיצות שנאפות מול הסועדים בתנור סטפנו פררה הענק. לצד הפיצות המסורתיות כמו מוצרלה ועגבניות, אפשר למצוא גם יצירתיות יותר כמו פיצת אווז צלוי ובצלצלי אביב. גם הפסטות מוכנות במקום לעיני הסועדים - ביניהן ניוקי ברוטב בולונז, בוגטיני חצילים, כדורי בשר ועוד.

שטיין למדה באיטליה את רזי הבישול. פיצה ב"מוזריה"(צילום: דיאן סו קובקס)

ילדים חירשים אילמים זרוקים ברחוב

משפחתה של שטיין עברה לסן פרנסיסקו מהונג קונג בשל הזנחה גדולה שם כלפי חירשים-אילמים. "באותם שנים היית יכולה למצוא שם ילדים חירשים אילמים זרוקים

ברחוב, נטולי שפה ויכולת לתקשר, אף אחד לא דאג שילמדו את שפת הסימנים ושום בית ספר לא קלט אותם. הוריי התעקשו שאלמד והחליטו שסן-פרנסיסקו הוא המקום המתאים לאחי ולי".

את בעלה, ראסל שטיין, יהודי ניו-יורקי במקור, הכירה בלימודיה באוניברסיטה מיוחדת לחירשים בוושינגטון. אחרי שנים של הישרדות בבתי ספר רגילים, הוא סוף-כל-סוף מצא אוניברסיטה שמתאימה לו וסיים לימודי מינהל בעסקים בהצטיינות.

ראסל התחיל לעבור במרכזי שירות לחירשים ועד מהרה התחיל לפתח סטארט-אפים של וידאו שסיפקו שירות של תירגום סימולטני דרך הטלפון (כלי פופולרי מאוד בשימוש הפיצריה). כיום הוא ממשיך לתת ייעוץ לסטארט-אפים בנושאי שירות לחירשים, מנהל את הצד הכספי של המסעדה ואפילו תומך במטבח כעוזר שף.

הבישול והאפייה מתבצעים מול הסועדים. המסעדה מבפנים(צילום: דיאן סו קובקס)

רוצה להישפט על איכות הפיצות

האינטרנט ועולם הבלוגים תופסים נתח חשוב בחייה המקצועיים של שטיין, אמצעי חיוני שמפצה

על אי היכולת שלה להתבטא בדיבור. "עם הקמת המסעדה, החלטתי לפתוח בלוג באתר האינטרנט שלנו ולספר לאנשים על הקשיים והמאבק שלנו בפתיחת המסעדה ובאחזקה שלה", היא אומרת.

"היה לנו קשה מאוד לקבל הלוואות, אבל בסוף הכל הסתדר והיום אני מוצאת את עצמי עם בעיות רגילות של כל מסעדן: ניהול העובדים, תקציב ועוד. המדיה הגיעה לבלוג שלי וכך זכיתי להתעניינות רבה מצד התקשורת ולכתבות רבות בערוצים השונים.

"מצד שני, המיתוג שלנו כמסעדה של אילמים-חירשים מאוד לא אהוד עלי. אני רוצה להישפט על איכות הפיצות והקריאטיביות של שאר המנות", היא מסכמת.