קשיש ופיליפינית התאהבו, מש' הפנים יכיר כזוג
קשיש וצעירה פיליפינית ששוהה בישראל באופן לא חוקי, התאהבו וביקשו ממשרד הפנים להכיר בהם כידועים בציבור - כדי לאפשר את המשך שהייתה בארץ. לאחר שסורבו, עתרו לבית המשפט. מה נפסק?
קשיש שאיבד את שני בניו (האחד עקב מחלה והשני באסון התאומים), ובתו שחיה בניכר ניתקה עימו קשר, פגש בשנת 2007 באישה פיליפינית הצעירה ממנו ב-35 שנים. השניים החליטו לגור יחד, למרות שהאישה הייתה נשואה באותם ימים לאזרח הפיליפינים, והינה אם לשלושה ילדים אשר שוהים שם.
כשנתיים לאחר שעברו לחיות יחד, השניים עתרו לוועדה במשרד הפנים על מנת שיוכרו כידועים בציבור - ומעמדה של האישה בישראל יוסדר. משרד הפנים דחה את בקשתם כיוון שלא הגישו את המסמכים כנדרש, לאחר שתיקנו את הליקויים הגישו בקשה נוספת, אך גם זו נדחתה. הפעם נקבע כי מדובר במערכת יחסים של מטפל-מטופל ולא של בני זוג.
עתירה מנהלית שהגישו התקבלה, ובית המשפט הורה למשרד הפנים לבצע שימוע נוסף ולנמק את החלטתו בצורה מפורטת יותר. בשימוע החוזר, הגיעו הצדדים להסכמה כי האישה תפעל להתרת נישואיה בפילפינים, ואז יגישו בני הזוג את הבקשה מחדש.
למרבה הפלא, גם לאחר שהתירה האישה את נישואיה משרד הפנים דחה את בקשת השניים. הפעם, מהסיבה שאינם יודעים אחד על השני די פרטים. לפיכך, הגישו השניים עתירה נוספת לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב. העותרים טענו כי ההבדלים בתשובותיהם בראיונות נבעו מקשיי שפה (העותר אזרח אמריקאי שעלה מארה"ב).
עוד טענו, כי אין לקבל את העמדה לפיה הם מנהלים יחסים טיפוליים. זאת, משום שהעותר כלל לא זקוק למטפלת סיעודית, ולו זה היה המצב יכול היה לשכור מטפלת ששוהה בישראל באופן חוקי. עוד הוסיפו, כי הם מתגוררים יחדיו מזה כשש שנים והעותר אף הוריש חלק מרכושו לעותרת.
"מערכת יחסים היא מוגנת רק אם מדובר בקשר של בני זוג שהחליטו לקשור את גורלם זה בזה", טען משרד הפנים בתגובה והוסיף, כי כאשר בני הזוג אינם יודעים פרטים רבים זה על זה, אינם מבלים יחד ותכניותיהם לעתיד שונות, לא נראה כי תנאי זה מתקיים.
נגררו למסכת משפטית סבוכה ומיותרת
השופטת רות רונן קיבלה את העתירה, לאחר שבחנה האם מערכת היחסים היא אכן מערכת של ידועים בציבור. כלומר, האם הם מנהלים משק בית משותף וחיים יחדיו כבעל ואישה.
לעניין משק הבית המשותף, נקבע כי העניין פשוט: העותרים מתגוררים יחדיו מזה כשש שנים, ואמנם מי שמממן את העותרת הוא העותר, אולם היא משתמשת בכסף לצורך החיים המשותפים ואין חולק שהדבר נעשה מרצונם של שני הצדדים. מנגד, השופטת ציינה כי הבחינה הסובייקטיבית אם קיימת בין העותרים אהבה וחיבה, קשה יותר.
היא קבעה כי אמנם התגלו סתירות בראיונות העותרים ויש ביניהם גם פערי גילאים ושפה, וכן הבדל סוציו-אקונומי, אך עם זאת היא הוסיפה כי אין לשלול קיומה של זוגיות, רק משום שמערכת היחסים אינה קונבנציונלית. השופטת מציינת כי יש לפתח סובלנות למגוון רחב של קשרים, שכן אין קשר אחד דומה למשנהו.
קשה לקבוע אם יש פה אהבה, אמרה השופטת לבסוף, אולם קבעה כי לאור התנהלות משרד הפנים, אשר דחה את בקשות העותרים כל פעם מסיבה שונה, יש לדחות את טענותיו.
בהקשר זה ציינה השופטת כי משרד הפנים יכול היה להסתפק בטיעון שמדובר במערכת יחסי מטפל-מטופל, ובכך לדחות את בקשת העותרים. אך במקום, הוא גרם להם להבין כי אם העותרת תתיר את נישואיה, הדבר יגבר על הספקות באשר לזוגיות עם העותר. בכך גרר אותם המשרד למסכת משפטית סבוכה ומיותרת. לבסוף נקבע כי העתירה התקבלה, וביהמ"ש פסק שהצדדים ידועים בציבור. מכאן גם שהעותרת זכאית לקבל מעמד בישראל.
לדברי עו"ד מיטל כסיף, העוסקת בתחום המשפחה, "פסק הדין הוכרע ברובו על סמך התנהלות משרד הפנים. בסיטואציה אחרת, ספק אם היו העותרים זוכים למעמד של ידועים בציבור".
על מנת להקנות לצדדים מעמד של ידועים בציבור, יש לבחון את היחסים בדרך שהתוותה הפסיקה (משק בית משותף וזוגיות כשל בעל ואישה), שכן למעמד הידועים בציבור יש השלכות רבות, ואם מערכת היחסים לא תיבדק, עשוי הדבר להוביל למתן זכויות שונות למי שאינם זכאים לכך", היא מסבירה.
- לעיון בפסק הדין
- הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
לפנייה לכתב/ת 
