מחוברת לדיאליזה 23 שנה - ומאושרת מכל רגע

אני יודעת שאתה שם מר מוות, אני רואה אותך אורב לי בפינה ואני לא רוצה להגיע אלייך. אני מרגישה רע. כל-כך רע. מקיאה חומר ירוק ושורף לי כשאני עושה פיפי. הכל מטושטש ואני חוזרת לישון. עוד לא הכנתי שיעורי בית בכלל.

• רוצים לקרוא את כל החדשות במקום אחד? היכנסו לפייסבוק של ynet  
  

הייתי אז רק בת 12, קצת אחרי הבת מצווה שלי, שבשיאה נערכה מסיבת ריקודים מטורפת. אמא ואבא הלכו לישון בבית מלון כדי לא להפריע למתבגרים שחוגגים. וילי שבר את דלת הזכוכית והכל התנפץ, רסיסים עפו לכל עבר. יחד עם הדלת התפוצצה גם המסיבה. בלית ברירה קראתי להורי, והם הגיעו. הם הפסידו לילה כייפי במלון ואני הפסדתי את החצי השני של המסיבה.

עוד כתבות בערוץ הבריאות:

• התמודדות מנצחת: בגיל 33 גילה גיא שחלה בפרקינסון
• למישהו כאן יש בעיה שקניתי לעצמי כליה בחו"ל?
• פתאום קם אדם בבוקר ומחליט לתרום כליה
  

לימים הבנתי שזו היתה ההקדמה להתנפצות האמיתית הראשונה בחיי. מחלת הכליות הנדירה שלי, זו עם השם הסקסי: ברז'ה.

פתאום כשהחיים מתחילים, המוות מתקרב בצעדי ענק(צילום: מריאור מושקוביץ )

שוב הולכת לשירותים. אחרי הירוק שמקיאה אני מתיישבת כדי לעשות פיפי, מתאמצת ומנסה, ומרגישה שממש יש לי אבל לא יוצא, עד שיוצאת סופסוף טיפה אחת, ועוד טיפה. עם כל טיפה אני צורחת עד השמיים מכאב. אני מסתכלת ורואה טיפות דם שממלאות את כל המים באסלה. עם הזמן למדתי שקוראים לזה "הרגשה של דם", ככה אמא מיד תבין על מה אני מדברת, מה יש לי.

אמצע הלילה ואמא מנסה לסחוב אותי החוצה מהמיטה. אני לא מבינה למה, והיא לוחשת לי: "מאמי קומי, כדאי שנלך לבית חולים. את צריכה להרגיש יותר טוב והם יעזרו לך". אני לא באמת רוצה ללכת אבל מאמינה לאמא שהם יעשו לי רק טוב, שהם יעבירו לי את ההרגשה הרעה הזאת.

בית חולים: מוציאים את אמא מהחדר הלבן ותופסים לי את שתי הידיים. אחות אחת מושכת את יד ימין אליה ואחות שנייה מושכת את יד שמאל. עוד מישהי תופסת לי את הרגליים חזק כדי שלא אבעט ורופא מתקרב עם מחט ושקית נוזלים ודוקר אותי בחוזקה. אני בוכה וצועקת, זה כואב נורא, ואמא אפילו לא כאן כדי להחזיק לי את היד.

לימים למדתי לדקור את עצמי לבד, בדיאליזה. הילדה הכי פחדנית במחלקת ילדים תל השומר. הילדה הכי פחדנית בכיתה. הילדה הכי פחדנית בבית הספר. אותה ילדה שבהמשך תשב במעגל של דן שילון, עם שני פסים אדומים בשערה, ותדבר בפשטות על כך שהיא אחרי 2 השתלות כליה שנכשלו וחייבת השתלת כליה 3 - שגם היא נכשלה בסופו של דבר. אותה ילדה שלא תכננה שזה יהיה תסריט חייה בגיל 24, או שתהפוך לעניין ציבורי, שעם ישראל כולו יעטוף אותה באהבה וישלח אותה אל המשך גורלה הלא ידוע בארה"ב.

פז, בת 24, מתארחת במעגל של דן שילון ונחשפת בפני הציבור

חמש בבוקר. "בוקר טוב!", האחות מגיעה ובבת-אחת מדליקה את אורות הניאון המסנוורים ותוקעת לי מדחום בפה. לא שמעו פה על עדינות? על חמלה? כולן עוד ישנות סביב. רק בנות, אסור לישון עם בנים בחדר אחד במחלקה. בגיל 12 שבו מגלים את המין השני, אנחנו גילינו מהו כאב פיזי. אפשר לחשוב כבר מה היינו עושות עם הבנים.

בגיל 12 הצטרף לחיי אלמנט חדש: "המחלה". ילדה תל אביבית טיפוסית, היפראקטיבית, תוססת, שמחה וקופצנית. בין המסיבות, ריקודי הזוהר, קולנוע פריז, דיזנגוף סנטר ותצוגות אופנה בערבים, הייתי צריכה להתאשפז בבית החולים. כך המשיכו כל שנות נעורי: מסיבות, בי"ח, זוהר, בי"ח, חברים וחברות ושוב בי"ח.

אז, כשאני רק בת 12 וילדים אחרים סביבי בכלל עוד לא מודעים למושגים האלו, 'החיים' ו'המוות' החלו להיות מובנים פתאום, מוחשיים לגמרי, משחקים איתי בתופסת, כשהמוות תמיד אורב בפינה, כמו צל, כמו תמרור אזהרה.

חיים ומוות חדרו אלי לתוך העור ובהמשך גם חילחלו אל ורידיי. בהמשך אבין שהוורידים הם הדבר העיקרי, וקורותיהם ילוו אותי כל ימי בחיי. אותם ורידים שעובדים קשה כשאני מחדירה אליהם 2 מחטים שמוציאות את הדם שלי אל מכונת הדיאליזה - "ליזה דיאליזה", שתהפוך בהמשך לחברה שלי, לזו שמחזיקה אותי בחיים כבר יותר מ-23 שנים ברציפות.

מדלגת בין חיים למוות(צילום: מריאור מושקוביץ )

מר מוות ומיסטר חיים, הזוג הנחמד הזה שהעניק לי משמעות חדשה לעובדה שאני נושמת. אני בוחרת בחיים, אני בוחרת להמשיך להשאיר את המוות לחכות שם בפינה. יום אחד, כמו כולם, גם אני אגיע, אבל עד אז- אני חיה! הבחירה הזו היא הכלי הראשון בארגז הכלים שלי, והיא תלווה אותי בחיי מאותו הרגע והלאה.

היום אני ביחסים טובים עם אותו מר מוות, שעדיין עומד שם בפינה ומביט בי משתאה מהבחירה שלי במיסטר חיים. מי יודע, אולי הוא אפילו מעריץ את "חיים" ואותי שהתחברנו האחד לשני בצורה חזקה כ"כ, כבר למעלה מ-30 שנה.

אני היא פז מושקוביץ גן-זך, נשואה למקס גן-זך , אחות של אורן והבת של מריאור - שלושת העוגנים בחיי. חיה בת"א. שחקנית, מאמנת ומרצה, ובימים אלה מופיעה עם "מחוברת".

הכליות שלי לא עובדות ואני מחוברת למכונת דיאליזה כבר למעלה מ-23 שנים. אך יותר מהכל אני מחוברת לכוח המניע של החיים, נעה במסע בין חיים למוות, בין קצוות של שמחה ועצב, בין כאב גדול לרגעי התעלות והצלחה. מסע של צמיחה מתוך משבר, שבו שום דבר אינו מובן מאליו.

פז מושקוביץ גן-זך , שחקנית, מאמנת לתקשורת ומנהיגות ויוצרת ההרצאה-מופע מחוברת - CONNECTED - Inspiring Lecture