וכל הכבוד לשר: טיול בעקבות מונטיפיורי באנגליה

ביקרתי בחודש שעבר בעיר רמסגייט. ספק אם לעיני הקורא העברי ו/או הישראלי ייראה שם זה מוכר, וחבל. צורתו עשוייה לרמז על מוצא אירופי, אולי אפילו מערב-אירופי.

• כל מה שצריכים לדעת לפני שטסים - המדריך העולמי של ynet
  

אם אציין שעיר זו נמצאת בשכנות למארגייט, סביר להניח שהערפל עדיין לא יתפזר. רק כאשר אציין את שם האזור "קנטרברי", ועוד יותר את שם המחוז "קנט", תתבהר התמונה וקורא העברית המיומן יצביע בקלות על שם המדינה שבה נמצאת עיר זו - אנגליה.

מי שמע, מי ידע? הנמל בעיר רמסגייט(צילום: אדיק קפצן)

רמסגייט - עיר עם "נמל מלכותי"

ובכן, העיר רמסגייט היא עיר נמל אנגלית, השוכנת בחצי האי תאנט, בקצה הדרום-מזרחי של האי הבריטי. מרכזה של רמסגייט הוא הנמל. עוגנות כאן יאכטות רבות, אך גם ספינות משא. רמסגייט מתגאה בכך שהמלך ג'ורג' החמישי העניק לה בזמנו את התואר "נמל מלכותי" - תואר, שאם להאמין לשלט הניצב במקום, לא קיבל אף נמל בריטי אחר.

עוד טיולים בבריטניה בערוץ התיירות:

• 48 שעות בקיימברידג'
• פסטיבל נוטינג היל: והעיר לונדון צהלה ושמחה
• אדינבורו, אהובתי: מסע אחר אהבה כפולה

   

  
  

הנמל והמבנים מסביבו, כפי שסיפר לי תושב שפגשתי באופן אקראי, נבנה על-ידי שבויי מלחמה צרפתים במהלך מלחמת מאה השנים בין בריטניה לצרפת, פרט אירוני לכשעצמו, שכן שימושו העיקרי היה הזנקת ספינות מלחמה בריטיות כדי להילחם... בצי הצרפתי.

פרט זה דורש אימות, אך הסיפור לכשעצמו נראה בעיני נחמד. מסביב לנמל מצויין פאבים רבים, וכן מוזיאונים ומוסדות אחרים. העיר בנוייה ברובה מבתים נמוכי קומה, אפופה באוויר ימי, ושליטיה הבלתי מעורערים הם ללא ספק השחפים, שמצויים בה בכל פינה - כמו באוויר כך גם על פני האדמה.

נמל רמסגייט. אף נמל בריטי לא קיבל תואר כזה(צילום: אדיק קפצן)

היות ולא ביליתי בעיר יותר מיום אחד, לא אוכל להפליג ולספר עליה יתר על המידה. מטרת ביקורי הייתה מעט שונה מהתיירות הרגילה. עיר זו, על אנגליותה (כ-95 אחוזים של תושביה הם אנגלים לבנים) - תופעה שאינה ברורה מאליו בבריטניה של ימינו - הייתה ולמעשה עודנה ביתו של הסר (או השר, כפי שהוא מכונה לעתים במחוזותינו) משה מונטיפיורי ז"ל.

בעיר זו התגורר מונטיפיורי כ-50 שנה: מתחילת שנות ה-30 של המאה ה-19 ועד למותו בשנת 1885. הוא פעל בה רבות, סייע לאוכלוסיות נזקקות - יהודיות ושאינן יהודיות - תרם כספים לבניית מבני ציבור ולתחזוקה של מבנים קיימים, והיה אחד מתושביה החשובים והמשפיעים של העיר כל ימי חייו בה.

דרך הקשתות לעבר נמל רמסגייט(צילום: אדיק קפצן)

הצדיק הנודד

משה מונטיפיורי מזוהה בישראל בעיקר עם ירושלים: עם היציאה מחומות העיר ותחילת היישוב היהודי המתחדש, עם משכנות שאננים וימין משה, עם טחנת הרוח (שהנה אך זה חידשה ימיה בשנה שעברה), עם מפעלי בנייה וצדקה אחרים.

אצל חלקנו ודאי מתקשרת דמותו עם שירו של יהורם גאון "השר משה מונטיפיורי" ("והוא עלה למרכבה..."). אך גם כאן, מונטיפיורי הוא צדיק נודד, סוג של בעל שם טוב עטור ממונות, שנוסע ועוזר ליהודים נזקקים ברחבי העולם.

נראה כי אף אחד לא שואל: ואיפה התגורר מונטיפיורי עצמו? מה הוא עשה כשלא "עלה למרכבה ו'דיו' לסוסים אמר"? והרי אם התגורר היכנשהו, ודאי גם נפטר וצריך שיהיה לו מקום קבורה? שאלות אלה לא עולות, ועדות לכך היא שאת שם העיר רמסגייט בהקשר שאליו ניתן למצוא רק אם ממש מחפשים. סביר להניח שעל עלונים באתרי מורשת הקשורים אליו שמה לא יופיע, ואם יופיע - לא יתלווה אליו יותר מדי פירוט.

המלכה ויקטוריה והגן של מונטיפיורי

מונטיפיורי, יהודי ספרדי יליד ליברנו שבאיטליה, לאחר שהצליח בעסקיו באנגליה והתחתן לתוך משפחת רוטשילד, עבר להתגורר ברמסגייט בשנת 1832. הוא רכש שטח אדמה בשם "איסט קליף לודג'" ובנה בו את ביתו. סיבת רכישתו של שטח זה היה חממה איטלקית שניצבה בו מימים עברו.

מונטיפיורי התאהב במקום, וכאשר הוצע למכירה נקב בסכום הגבוה ביותר ובחר להקים על ידו את ביתו. מספרים שכאשר עוד הייתה המלכה ויקטוריה ילדה, נהגה להגיע לרמסגייט ולשחק בגן השייך לביתו של מונטיפיורי ובחממה איטלקית זו. מונטיפיורי העניק לה מפתח זהב לשער הגן, על מנת שתוכל להיכנס אליו כל אימת שתרצה. מספרים שמפתח זה עדיין נמצא בחזקת משפחת המלוכה הבריטית.

החממה האיטלקית ברמסגייט, שגרמה לשר לרכוש את השטח(צילום: אדיק קפצן)

הישראלים רוצים לקבל את מונטיפיורי בחזרה

בנוסף, כאן ברמסגייט, הקים מונטיפיורי קולג' אוקספורדי במהותו שמטרתו הייתה להיות פתוח לכל סטודנט ללא הבדל דת - דבר חריג בבריטניה האנגליקנית של אותו זמן. בנוסף, הקים בית ספר לבנות וגם ישיבה, שבה הלימודים נערכו בשפה האנגלית.

באותו אזור, המתקרא היום Montefiore Wodlands, הקים בית כנסת פרטי, הניצב על כנו (בניגוד למוסדות האחרים) עד היום. לאחר שמתה עליו אשתו, הליידי יהודית מונטיפיורי, הקים בחצר בית הכנסת מאוזוליאום קבורה שהינו העתק של קבר רחל אמנו (שבשיקומו ושיפוצו השקיע מונטיפיורי כסף רב בעת אחד מביקוריו בארץ-ישראל).

בהמשך, לאחר שנפטר מונטיפיורי עצמו והוא כמעט בן 101, נקבר שם גם הוא. קבריהם של משה ויהודית מונטיפיורי מצויים במקום עד עצם היום הזה. כאשר לפני מספר שנים עלה רעיון להעביר את עצמותיהם לקבורה מחודשת בירושלים, הגיבה עיריית רמסגייט: "אם הישראלים רוצים לקבל את מונטיפיורי, שיחזירו לנו את טחנת הרוח".

העתק של קבר רחל אמנו. המאוזוליאום של קבר משה מונטיפיורי(צילום: אדיק קפצן)

השריף של לונדון

קשריו של מונטיפיורי בעיר, כמו גם באליטה האנגלית כולה ובבית המלוכה, היו מרובים. במסגרת זו הוא קיבל תואר אבירות מהמלכה ובשלב מסויים אף הפך לשריף של העיר לונדון. אך שלא כמו בבירה הבריטית, ברמסגייט נוכחותו בולטת עד היום.

שמות ואיזורים שלמים מתקראים על שמו. יתרה מכך, ברגע מסויים בהסטוריה המקומית העניק מונטיפיורי לראש עיריית רמסגייט שרשרת זהב עם תליון הנושא את האות העברית מ' - הראשונה בשם משפחתו של מונטיפיורי. שרשרת זו הפכה לאחד מסמליה של העיר וראשי השלטון בה, ועד היום, בטקסים רשמיים, עונד ראש עיריית רמסגייט התורן שרשרת זו לצווארו.

מונטיפיורי הוא סיפור הצלחה יהודי-אנגלי. על אף הצד היהודי הבולט היה מונטיפיורי גם אנגלי בכל רמ"ח איבריו. עובדה זו מטשטשת מעט את דמות הצדיק היהודי ירא השמיים שמנסים לייחס לו חוגים חרדיים מסויימים (בייחוד של חסידות סאטמר האנגלית) בימינו.

בית הכנסת שלו הוא מקום אצילי ומעורר השראה, מואר באור טבעי החודר דרך כיפת הזכוכית שמעליו, ויוצר תחושה של מקדש. על הקיר שנמצא מימין לכניסה כתובה תפילה בעברית שבמרכזה מתחלפת השפה לאנגלית שכן זוהי ברכה ותפילה לשלום בית המלוכה הבריטי ולמלך ג'ורג' החמישי. במקור הייתה זו ברכה למלכה ויקטוריה, אך זו הועברה לבית כנסת בעיר בריסטול והוחלפה בנוכחית לכבוד חגיגות מאה השנה לבית הכנסת בשנת 1933.

שביל בדרך לבית הכנסת של מונטיפיורי(צילום: אדיק קפצן)

בית הכנסת התבסס על דגם של כנסיית אחוזה אנגלית, שבה הלורד ממנה את הכמרים והשמשים וכל המתפלל בה עושה זאת בחסותו האצילית של הלורד, אך אינו יכול להפוך לחבר קהילה, שכן כזו אינה קיימת.

גם בבית כנסת זה מונטיפיורי מינה את הרבנים, תוך שהוא מכריח אותם ללמוד אנגלית ולהעביר את כל שיעוריהם ודרשותיהם בשפה זו, ופתח את שעריו לכל מבקר, בין אם יהודי ובין אם לאו. אף את פתיחתו ציין בעריכת מסיבה רבת משתתפים שחלקם הגדול היה נוצרים מחוגו החברתי. מסופר כי העיר קיבלה בשמחה את פתיחת בית הכנסת. כנסייה קתולית, שהוקמה בעיר בתקופה זו גם כן, זכתה לעומת זאת לתגובות עויינות.

בית כנסת מונטיפיורי וודלנדס(צילום: אדיק קפצן)

רק שעה ו-20 דקות מלונדון

סיפורו של מונטיפיורי לא מתיישב עם דימוי היהודי-האירופי הנרדף בשל מוצאו. הוא לא מסתדר עם נרטיב הסבל שלמדנו לסגל לעצמנו, עם כל הצדק שבדבר.

ישראלים המבקרים בלונדון וחשקה נפשם לראות קצת מאנגליה שאיננה לונדון, ודאי ימצאו את רמסגייט כיעד מעניין וקל להגעה. העיר רמסגייט שוכנת במרחק שעה ו-20 דקות נסיעה ברכבת מתחנת סנט-פאנקראס שבלונדון.

את הביקור בבית הכנסת ובקברם של משה ויהודית מונטיפיורי יש לתאם מראש עם הקהילה הספרדית של לונדון בטלפון 44-2072-892-573+. יש לציין שהביקור הוא בחינם ומלווה בהדרכה והסברים מעניינים של חבר בקרן מורשת מונטיפיורי ברמסגייט. עם זאת, בית הכנסת אינו פתוח דרך קבע אלא רק כשיש דרישה לכך. מסיבה זו, חשוב לתאם את הביקור מראש.

מצבות קבריהם של יהודית ומשה מונטיפיורי(צילום: אדיק קפצן)

ההיסטוריה היהודית של רמסגיייט, עם מונטיפיורי בראשה, היא אטרקציה לכשעצמה ומהווה אלטרנטיבה לא רעה בכלל ל"אירופה כחורבן בנרטיב היהודי". מסתבר שיהדות באירופה זה לא רק מחנות ריכוז והשמדה בפולין, גירוש ספרד ושרידי מזוזות על דלתות בתים בגרמניה ובאיטליה.

בלי לבטל לרגע את משקלם של סיפורים אלה, על מנת להשתחרר מתפיסה עצמית כקורבן נצחי ואולי אף לרכוש בדרך מעט חוסן לאומי וגמישות אינטלקטואלית, עלינו לזכור שישנם גם סיפורים אחרים.