"להישאר בחיים": זכות השיבה לשנות ה-80
הבמאי ערן ריקליס חוזר למלחמת לבנון ב"להישאר בחיים", שמגולל את סיפורו של טייס ישראלי שמטוסו הופל. סטיבן דורף יובא מהוליווד, אך הנער עבדאללה אל עכל הוא זה שמוביל את הסרט ואיתו עולות גם תהיות על טרגדיית הפליטים הפלסטינים
באחת הסצינות בסרט "להישאר בחיים" ("Zaytoun"), שחלקו הראשון מתרחש במחנה פליטים פלסטיני בלבנון זמן קצר לפני פרוץ המלחמה ב-1982, חושפת כתובת אקראית שמדובר באחד משני המחנות, סברה ושתילה. גילוי אגבי זה טוען את "האגדה הפוליטית" שמגולל הסרט בהמשך במידה של מלנכוליה ומרירות שמעניקה לו עוצמה מסוימת.
עדכונם חמים לפני כולם - בעמוד הפייסבוק של ynet. עשו לייק
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
סרטו החדש של ערן ריקליס, קופרודוקציה ישראלית-בריטית ראשונה (בראשות גארת' אנוויין, מפיק "נאום המלך") דוברת אנגלית ברובה, מביא את סיפורו של טייס קרב ישראלי, יוני (סטיבן דורף), שמטוסו מופל מעל שמי בירות, והוא עצמו נשבה בידי פעילי אש"ף מקומיים. על הפעילים הללו נמנית חבורת ילדים, ביניהם פאהד בן ה-12 (עבדאללה אל עכל), שאביו נהרג מוקדם יותר בהתקפה אווירית ישראלית, והוא נותר בחברת סבו. פאהד וחבריו הם אלה שאמורים להשגיח על השבוי הישראלי.
יוני מזהה בפאהד את מי שעשוי לסייע בבריחתו, ומבטיח לו שתמורת שחרורו ייקח אותו עמו לישראל. שם רוצה פאהד למלא את משאלתו של אביו, ולנטוע את שתיל עץ הזית שזה טיפח לפני מותו - ביטוי סמלי לשאיפתו לשוב אל ארץ אבותיו ואל כפרו שננטש ונחרב ב-1948. פאהד אף עונד על צווארו את מפתח בית המשפחה הישן והחלוד. הוא בולע את המפתח שאמור לשחרר את יוני מאזיקיו, וכך לא מותיר לטייס הישראלי ברירה אלא לקחת עמו את הנער הפלסטיני הנחוש.
חלקו הראשון של "להישאר בחיים" עוקב אחר מסעם של יוני ופאהד בדרום לבנון, בדרך אל הגבול. זה כולל מפגש עם נהג מונית מקומי (לואי נופי), שדמותו מוצגת כקריקטורה אוריינטליסטית מעליבה למדי, בריחה מלוחמי גרילה פלסטינים וקצין סורי חשדן, וסצינה לילית מצוינת המתרחשת בפארק שעשועים נטוש. כצפוי, בין הנער הפלסטיני והטייס הישראלי נרקם בהדרגה קשר עמוק - עניין מקובל בסרטי דרך לסוגיהם השונים, המפגישים בין דמויות מנוגדות.
בשנות ה-80, העשור בו עמד הסכסוך הישראלי-פלסטיני במרכז הקולנוע הישראלי, נוצרו כמה סרטים שעלילותיהם עקבו אחר הקשר המתפתח בין דמויות משני צידי המתרס - על פי רוב תוך כדי מסע משותף. כאלה היו "סרט לילה" הקצר של גור הלר, "חיוך הגדי" לפי הספר מאת דוד גרוסמן, "אש צולבת" של גדעון גנני, סרט ההמשך של "מאחורי הסורגים", וגם "גמר גביע" שריקליס ביים - סרט שעוקב אחר הקשר שבין חייל צה"ל לשוביו הפלסטינים בלבנון על רקע העניין המשותף במשחקי אליפות העולם בכדורגל.
ישנם לא מעט קווי דמיון בין "גמר גביע" והסרט הנ"ל (שהתסריט לו נכתב בידי נאדר ריזק הפלסטיני). לזכותו ייאמר, שהוא מעניק משקל רב יותר לדמותו ולנוכחותו של הנער פאהד, שהתשוקה שלו להגיע לכפר הפלסטיני החרב היא המניעה את הסרט.
עם זאת, יחסי האב-בן ההולכים ונרקמים בינו לבין הטייס הישראלי מעוצבים בקווים פשטניים - במיוחד כאשר הם מתגברים בקלות רבה מדי על העוינות הבסיסית. הסרט אף נמנע מכל מורכבות פוליטית, והוא כמו שב וחוזר על אותה מנטרה מוכרת מסרטי שנות ה-80, ולפיה קשר בין אינדיבידואלים עשוי להתעלות על סכסוכים לאומיים אלימים.
איפה עובר הגבול?
מאידך, ההיבט המעניין בסרט טמון בעיסוקו בשאלת זכות השיבה, שזוכה להתייחסות סימבולית במעשה נטיעת שתיל עץ הזית שבכותרת באדמת הכפר הפלסטיני לשעבר (שמו המקורי של הסרט, "זייתון", הוא המילה הערבית לזיתים). חלקו זה של הסרט, שבו מסייע הטייס הישראלי לנער לאתר את חורבות הכפר מעלה אמנם סוגיות פוליטיות טעונות שעניינן הכרה באחריות ציונית על הנכבה הפלסטינית - אך הטון הסנטימנטלי הופך את הסיטואציה לכמעט מזככת. זהו גם המעשה שכמו אמור לטהר את הטייס הישראלי מהאשמה שהוא חולק אותה, על מות אביו של פאהד.
יתר על כן, האזכור מוקדם יותר בסרט של מחנה הפליטים שתילה (והערפל סביב גורלו של פאהד נוכח הטבח שעתיד להתרחש שם), הופך את האקט הסמלי דלעיל לבעל משמעות טרגית כמעט. עתה, משהשלים את משימתו והטביע את אות הבעלות על אדמתו - יכול הנער הפלסטיני להמשיך אל עבר המוות שצופן לו (אולי) העתיד.
כבמאי, ריקליס מיטיב לנצל את אתרי הצילום שעומדים לרשותו (שכונות חיפאיות משמשות תחליף לבירות ולמחנות הפליטים), והסיפור מובא אל הבד ביד מקצועית ומיומנת. עבדאללה אל עכל, שבגיל 14 זוקף לזכותו קריירה קולנועית מרשימה בהחלט ("הדילרים", "לבנון") - מצוין בתפקיד פאהד, ולמעשה מחזיק את הסרט כולו על כתפיו. זאת, נוכח העובדה שדורף הוא שחקן מוגבל למדי, ושמסע ההישרדות העומד במרכז הסרט אינו מציע שיאים דרמטיים או רגשיים.
