"עמק תפארת": בא שעמום לייגע
דמותו של הקיבוץ הגווע עומדת במרכז "עמק תפארת" של הדר פרידליך. אולם למרות החזות האסתטית והנאה של הסרט, המסרים שלו נותרים עמומים וסתמיים, כמניירה אמנותית מעייפת
כמו "חיותה וברל" לפניו, גם "עמק תפארת" מבקש לקונן על מות החזון הציוני באמצעות דמויותיהם של קשישים שהעולם שכח. וכמו "מחכים לסורקין", שעלה אף הוא על האקרנים בסוף השבוע האחרון - גם עלילתו מתרחשת בקיבוץ, שאת תהליך קריסתו וגסיסתו הסרט מתאר באכזריות.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
זהו סרטה העלילתי הארוך הראשון של הדר פרידליך, בוגרת בית הספר "מעלה". יש להעריך את בחירתה להעמיד במרכזו דמותה של קשישה, הצופה בלב נחמץ בדעיכתו הכלכלית והאידיאולוגית של הקיבוץ שהיא נמנתה על מייסדיו. לזכותה ייאמר, שהדמות הזאת לרגע אינה מוצגת כפתטית או נלעגת. מאידך, ככל שהסרט מתקדם קשה להינתק מהתחושה ששתיקותיה הרבות והאיפוק הרגשי שלה אינם אלא מניירה אמנותית מלאכותית.
טרחנות אמנותית
גיבורת "עמק תפארת" היא חנה מנדלסון (בתיה בר), אלמנה כבת 80 המתגוררת בקיבוץ יחד עם בתה המתנכרת, יעל (השחקנית המנוחה גילי בן אוזיליו). על אף התנגדותם של הממונים עליה, חנה מתעקשת להמשיך לעבוד בקיבוץ, ובערבים היא מבלה בארכיון הדולף בהאזנה לסיפוריהם המוקלטים של ותיקי המקום שגם הם הולכים ונעלמים.
מבעד לעיניה הסרט עוקב אחר דעיכתו הרעיונית והערכית של המפעל הקיבוצי, והשיקולים הקפיטליסטיים הקרים התופסים את מקום החזון והמעש. חדר האוכל, פעם לבו הפועם של הקיבוץ,
נסגר מטעמים של חוסר כדאיות כלכלית, הארכיון עומד בהזנחתו, ותהליכי ההפרטה מביאים לכך שכל חבר נדרש לפתוח חשבון בנק משל עצמו.
שלוש דמויות נוספות בסרט הן זו של שמעון (אלי בן רעי), איש הארכיון של הקיבוץ וחברהּ היחיד של חנה שם; מרים (רות גלר), שכנתה הקשישה הנוטרת לה טינה רבת שנים משום שבגללה נאלצה לוותר על קריירה בינלאומית כפסנתרנית; ונעמה (הדר אביגד), צעירה על סף גיוס שעמה יש לחנה קשר מיוחד.
לא הרבה קורה בסרט שמבוסס בעיקרו על צילומים יפהפיים מרחוק של חנה על רקע נופי הקיבוץ (עבודת הצילום הנהדרת היא של טליה גלאון), על פניה האקספרסיביות של בר, ועל פרצופיהם החמוצים של שאר חברי הקיבוץ. וזו אולי בעייתו המרכזית של "עמק תפארת" - שאין בו הרבה מעבר לאסתטיקה. כל שוט מחושב אמנם באופן מדויק, אבל האמירה של הסרט על החזון הקיבוצי ושברו נותרת שטחית ודלה למדי.
לרגעים, במהלך הצפייה, אתה מוצא עצמך נזכר בסרטי "הברז המטפטף". זהו הכינוי שזכו לו הדרמות שהופקו בראשית ימי הטלוויזיה הישראלית, ושאופיינו בשתיקות רבות משמעות, קדרות קיומית ודמויות מופנמות. אבל כדי שכל אלה יהיו יותר מאשר סתם גינון יתר אמנותי, צריך שתתלווה אליהם מורכבות רעיונית ואנושית - וזו, כמה חבל, נעדרת מהסרט.
ההיבט המנייריסטי של הסרט ניכר גם בשוטים השבים וחוזרים שבהם חנה במטבח חדרה מצולמת מבעד למסגרת שאמורה לסמל את חוסר התכלית והתקווה בחייה. ההתרפקות על דימויים של ריקנות (חדר האוכל הנטוש) ומוות (בית הקברות של הקיבוץ) נדמית כעוד קלישאה אסתטית - מהסוג שהסרט עמוס בהן לעייפה.
מי בעד ונגד מי?
"עמק תפארת" כושל גם בכל הנוגע לתיאור מערכות היחסים בו. כך, לגמרי לא ברור מה פשר הניכור בין חנה ובתה (למעט ההנחה ש"ניכור" הוא קלישאה רווחת בסרטים מסוגו), שמשמשת כמנהלת הקהילה בקיבוץ. דמותה של נעמה, שאמורה להוות בעבור חנה פיצוי ותחליף למערכת היחסים הרעועה עם יעל - אף היא לא מפותחת מעבר לאיזו מהות סימבולית קלושה.
אבל הבעיה המרכזית של הסרט נעוצה בדמותה של הגיבורה עצמה. בתיה בר בת ה-82, חברת קיבוץ גשר ונטולת כל ניסיון משחק קודם, היא אמנם הברקת ליהוק. נעים לצפות בפנים חדשות בסרט מקומי,
בעיקר בתפקידים המופקדים על פי רוב בידיהם של שחקנים ותיקים ומקצועיים. אך קשה להזדהות עם חנה מנדלסון שהתעקשותה להמשיך ולעבוד בקיבוץ גובלת בטרחנות, ונוקשותה נדמית כתוצר לוואי של החזון החלוצי.
יש משהו בחוסר האמפטיה שדמותה מעוררת, שמזכיר את גיבורי סרטי האחים דארדן ("רוזטה", "הבן"), אך קשה למצוא עניין מיוחד בדמות שזהו המאפיין העיקרי שלה. כתוצאה, נדמית גם ההכרעה האמנותית הזו כלא יותר ממניירה.
הדר פרידליך היא יוצרת בעלת כישרון (כפי שהעידה דרמת הטלוויזיה הקצרה והמרשימה שלה, "עבדי השם"), וגם עבודתה כאן מעידה בבסיסה על רצינות ומחשבה. אך "עמק תפארת", למרבה הצער, לוקה במעין "אמנותיות יתר" - כזו שמדגישה את הבחירות האסתטיות על פני אמירה עמוקה ומורכבת. עם זאת, ראוי יהיה להמשיך ולעקוב אחריה ולהמתין בסקרנות לסרטה הבא.
