"מת לצעוק 5": מצחיק כמו מוות בייסורים
אחרי ארבעת מדורי הגיהנום שעברנו עם סדרת "מת לצעוק", מגיע זה החמישי והוא הגרוע מכולם. בלי עלילה ובלי קטעים משעשעים שמצדיקים את החיבור הרופף בינהם, קשה למצוא כל סיבה לצפות בפארודיה, שאפילו לא מצליחה לצחוק על עצמה
כדי להבהיר את חרפת "מת לצעוק 5" ("Scary Movie 5") אפשר להתייחס לחמש הדקות הראשונות. שתי הגרוטאות של טורי הרכילות - לינדזי לוהן וצ'ארלי שין - בסצנת סקס ארוכה שמצולמת בהילוך מהיר כבדיחה על חשבון צילומי הווידיאו הביתיים של סדרת "פעילות על-טבעית". מסביב לדימויי האקרובטיקה הסקסואלית המופרזת במתכוון יש בדיחות עצמיות עייפות על חשבון ההתמכרויות הנרקוטיות הידועות של הצמד, והסנסציות התקשורתיות שרודפות אותן.
עוד ראיונות, כתבות ומבצעים מיוחדים - בעמוד הפייסבוק של ynet
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
במקרה של לוהן, כפי שהצהיר יוצר הסדרה דיוויד צוקר, היא היתה מאוד לא מרוצה מהשימוש שנעשה ללא תיאום איתה בצילומים חדשותיים שבהם היא מגיעה לבית המשפט. זה בסדר לינדזי - גם אני לא צחקתי. הדבר הנורא ביותר בפתיחה זו, עם כל העליבות של משחק-בימוי-כתיבה המופגנת בה, הוא שאלו הדקות הטובות ביותר של הסרט.
איך נפלו מצחיקים
בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 דיוויד צוקר, המפיק ואחד משני התסריטאים של הסרט הנוכחי, היה שליש מצוות שכלל גם את אחיו ג'רי ואת ג'ים אברמס. השלישייה הזו עמדה מאחורי "סרט מטוגן" (1977), "טיסה נעימה" (1980) ו"סודי ביותר" (1984) - שלוש קלאסיקות שמצליחות להצחיק גם היום, אחרי לא מעט צפיות חוזרות. שלושת סרטי "האקדח מת לצחוק" (1988-1994) כבר סימנו דעיכה ביכולת היצירתית של הקבוצה, אבל הסרטים היו עדיין נסבלים, לפחות לצפייה חד פעמית.
סדרת "מת לצעוק" נולדה בהשראת סרטי הצוקרים-אברהמס, אך יוצריה המקוריים היו האחים שון ומרלון וויאנס. רק בסרט השלישי, כשהשניים פרשו, דיוויד צוקר נכנס כבמאי-מפיק, במאי בסרט הרביעי, וכעת מפיק-תסריטאי.
תאמר האמת המצערת: סרטים אלו זכו להצלחה כלכלית מרשימה ובלתי מוצדקת בעליל.
אולם אם הסרט הנוכחי יצליח כקודמיו הדבר יעיד כי אין זבל פסאודו-פארודי שאותו לא ניתן לשווק לקהל המולטיפלקסים והקניונים. "מת לצעוק 5" הוא כה גרוע עד שהוא כמעט ומעורר רגש נוסטלגי לסרטים הקודמים בסדרה. כאשר נוקפות הדקות, והסבל גובר, הזיכרון מתעתע ולפתע נדמים הסרטים הקודמים ככאלו שהושקע מאמץ וכישרון ביצירתם.
הדמויות שאותן יצרו האחים וויאנס בסרט "מת לצעוק" הראשון, ובראשם דמותה של סינדי (אנה פאריס), הדמות היחידה החוזרת בכל ארבעת הסרטים הראשונים, הוחלפו כעת בדמויות חדשות לחלוטין. על פאריס ניתן לומר שיש לה כישרון קומי שלא תמיד נוצל היטב, על אשלי טיסדייל (שארפי מ"הייסקול מיוזיקל") ניתן לומר שהסרט לא ממש ניסה לנצל את האיכויות שאין לה.
הסרטים המוקדמים של הצוקרים נבנו כאוסף קטעים מנותקים ("סרט מטוגן") או כבעלי קו עלילתי עקבי גם אם מגוחך במתכוון ("טיסה נעימה"). שתי האפשרויות עבדו היטב. כאן, לעומת זאת, הסרט פוסח על שני הסעיפים. מצד אחד דמויות "קבועות" שאמורות להיות קשורות אחת לשניה ב"עלילה", מצד שני שום רצף שאחריו ניתן לעקוב. אין את החופש שיש בקטעים קצרים המאפשרים לפנות לכיוונים שונים עם דמויות חדשות, ואין את מידת העניין המינימלית שיכולה להיווצר כאשר אנו עוקבים אחר מספר מצומצם של דמויות במשך שעה וחצי.
מאמה, מה הסיפור?
אי לכך, הניסיון לתאר את ה"עלילה" הוא אבוד מראש. לכל היותר אפשר לציין את רשימת הסרטים הארוכה שאליה מתייחס הסרט הנוכחי . בשבע השנים שחלפו מאז "מת לצעוק 4" הצטברו לא מעט סרטים שאותם ניתן למחזר. מתוכם מתבלטים ברשימת הקניות של הסרט הנוכחי סרטי "פעילות על טבעית", "ברבור שחור", ו"מאמה" – סרט האימה שבימים אלו נמצא על המסכים בישראל.
הכללתו של "מאמה" כמושא מרכזי לפארודיה היא סימפטום לאופי המרושל והעצל של הסרט. בזמן צילומי "מת לצעוק 5" אף אחד עוד לא ראה את הסרט המוגמר, אבל זה לא הפריע ליצור "פארודיה" על בסיס הדימויים שהופיעו בטריילר של "מאמה". מיותר לומר שהבדיחות הללו, כמו כל בדיחה אחרת בסרט, לא פוגעות. על פי עדותו של צוקר עצמו, השילוב של בדיחות אלו היה חפוז וערער עוד יותר את המבנה העלילתי הלא ממש קיים של הסרט. אבל מה לא עושים למען עוד בדיחה לא מוצלחת?
שיטת ה"פארודיה על בסיס טריילרים" איפשרה להתייחס לסרטים נוספים, גם אם לא בהיקף "הבדיחות" שהוקדש ל"מאמה". כך בעיבוד החדש לסרטי סדרת "Evil Dead"ׁ("מוות אכזרי") שעלה למסכים בארצות הברית רק בשבוע שעבר, ובאופן אירוני למדי (שלא לומר בעל מימד של צדק פואטי) התייחסות ל"A Haunted House" סרט מלפני שלושה חודשים - פארודיה על סרטי אימה המצולמים כסרטים שנמצאו (Found footage) שנכתבה ומשוחקת על ידי מרלון ווינס – היוצר המקורי של סדרת סרטי "מת לצעוק".
פארודיה על טריילר של סרט שהוא פארודיה על סרטים שבהם סרטים נמצאים. משום מה אני נזכר בגילוי שהבשר של ההמבורגרים ברשתות מזון מהיר כולל, לא אחת, את הפסולת האורגנית של הבהמות שנשחטו במהלך הכנת הקציצה.
