"מאמה": מפחיד כמו כוסות רוח למת
הסרט "מאמה" אולי מוצלח יותר מכמה סרטי רוחות אחרים, אך עדיין נטול עניין של ממש. אם זה לא מספיק, המערכה החותמת אותו מעוררת גיחוך ומזכירה סרטי אימה יפניים גרועים במיוחד
צדקה מנולה דרגיס, מבקרת הקולנוע של ה"ניו יורק טיימס", באבחנתה כי גיירמו דל טורו מבקש להיות ואל לוטון של ימינו. לוטון, למי שאינו יודע, היה המפיק האגדי של סרטי אימה משנות ה-40 ("אנשי החתול", "הלכתי עם זומבי"), שהשתמשו במסגרת הז'אנר הפופולרי כדי לעסוק באופן חתרני בנושאים מורכבים כמיניות נשית מודחקת, ביקורת של מוסד הנישואים הפטריארכאלי, פוליטיקה קולוניאליסטית, וכו'.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
אלא שלוטון הקפיד לעבור עם הבמאי המופלא ז'ק טורנר, ויחד איתו פיתח אסתטיקה של הפחדה שהתבססה על משחקי אור צל, שימוש שנון בסאונד, ודגש על רמיזה ודו משמעות. דל טורו, לעומתו, בוחר לעבוד עם במאים בראשית דרכם (טרוי ניקסי ב"אל תפחד מהחושך" או גיים מורלס ב"עיניה של חוליה", שניהם מ-2010), שאינם מעוררים סקרנות לגבי ההמשך.
רוצה לומר, "מאמה"("Mama") , סרט הביכורים של אנדרס מושטי שבו משמש דל טורו כמפיק בפועל, אולי מוצלח יותר מכמה סרטי רוחות אחרים שהופקו בשנים האחרונות, אך עדיין נטול עניין של ממש. יתר על כן, המערכה החותמת אותו מעוררת גיחוך ומזכירה, שלא בטובתה, סרטי אימה יפניים גרועים במיוחד.
"מאמה" שבשם הסרט, היא לא בדיוק הדמות האמהית החמה שאתם חושבים עליה. זוהי רוח הרפאים העוינת של אישה בת המאה ה-19 שהיתה מאושפזת במוסד לחולי נפש. כעת היא ספק משגיחה ספק רודפת, שתי ילדות קטנות שגדלו במחיצתה בבקתה מבודדת ביער משך חמש שנים, אחרי שאביהם אחוז האמוק הביא אותן לשם מתוך כוונה לחסלן.
כאשר האחיות הגדלות פרא מתגלות באקראי, הן נמסרות להשגחת הדוד לוקאס (ניקולאי קוסטר ולדאו) וחברתו בעלת המראה הגותי, אנאבל (ג'סיקה צ'סטיין), נגנית בלהקת פאנק. בהצעת הפסיכולוג המשגיח על הבנות ובהוראת בית המשפט, הארבעה עוברים להתגורר בבית שאמור לספק לשתי הילדות, ויקטוריה הבכורה (מייגן שרפנטייה) ואחותה הצעירה לילי (איזבל נליס), מקום גידול נאות.
אלא שמהר מאוד מתברר ש"מאמה" אינה מתכוונת לוותר על חזקת הבנות. היא מקפידה "לבקר" אותן כל אימת שדודן וחברתו יוצאים מחדר הילדים - הבמאי מושטי מפליא בשוט ארוך אחד, שהופך משחק תמים לחזיון בלהות אפקטיבי של ממש - ובהמשך מנסה להיפטר, בהצלחה חלקית בלבד, מלוקאס. עתה נותרת אנאבל לבדה להתמודד מול רוח הרפאים הזדונית הזוממת להחזיר אליה את הילדות. לא עובר זמן רב, וסיפורה האפל והנורא יוצא אף הוא לאור
"מאמה" החל כסרט אימה בן שלוש דקות שייצרו מושטי ואחותו ברברה בשנת 2008. הסרט לכד את תשומת לבו של דל טורו, שטען כי מדובר באחד הסרטים המפחידים שצפה בהם, והשתכנע לשמש כמפיק בפועל של הגרסה הארוכה. בעוד הסרט הקצר שומר על עמימות בכל הקשור לסיטואציה המתוארת בו, הגרסה הארוכה מבארת ומפרשת יותר מדי, ובכך דווקא חותרת תחת האפקטיביות של הסיפור. לפחות בחלקה הראשון היא מזכירה את "ילד הפרא", סרטו הנפלא של פרנסואה טריפו מ-1970, המביא את סיפורו האמיתי של נער בן המאה ה-18, שגדל לבדו ביער עד שהתגלה ונאסף על ידי רופא צרפתי הומניסט (בגילומו של טריפו עצמו).
אבל "מאמה" אינו סרט על תרבות ושפה, גם לא על המפגש בין ציוויליזציה ופראיות. זהו סרט על צדה האפל וההרסני של האימהוּת – גם האם "הטובה" (צ'סטיין), עם שערה הצבוע שחור ושלל קעקועיה מזכירה יותר את דמות הגות-פאנק הקודרת של ליסבת סלנדר מ"נערה עם קעקוע דרקון" מאשר דמות רכה ומלטפת.
מבחינה זו, הסרט מעצב כמה דימויים מטרידים ויעילים, אך גם סיום שאילולא היה מגוחך כל כך, ניתן היה לראות בו דיון מעניין בהקרבה אימהית ובטראומה של אובדן. "מאמה" מעוצב אמנם כאגדה אפלה באמת המיועדת בדרכה גם לבני נוער (אגב כך, קשה להיזכר בעוד סרט אימה שזכה באמריקה לסיווג הלא מחמיר של PG-13 ), והסרט בהתאם נפתח בכתובית שאומרת "היו היה פעם", אבל הצפייה בו מעוררת בעיקר תחושה שכל מה שמופיע לפנינו כבר ראינו בעבר. קשה שלא להיזכר במהלכו ב"האחרים", סרט המופת של אלחנדרו אמנבר, שגם בו נאבקו אם ושני ילדיה ברוחות רפאים. אך סרט זה השכיל להפוך את האימה שבין כותלי הבית למשהו מקורי ומפתיע באמת.
עבודתן של שתי השחקניות הצעירות מרשימה ביותר, אך דמות הרפאים של "מאמה" (בגילומו של שחקן ספרדי שדוף וגבעולי בשם חבייר בוטה) מספקת בעיקר ויזואליה נלעגת נוסח טים ברטון. התוצאה אינה סרט רע, אבל ביציאה מהאולם נותרת בעיקר תחושה של סתמיות.
