"תרז": גל צרפתי ישן
הבמאי המנוח קלוד מילר הותיר אחריו את סרטו האחרון "תרז" - עיבוד לרומן "תרז דסקרו" של פרנסואה מוריאק. בניגוד למורשת הגל החדש הצרפתי, הגרסה הקולנועית מורכבת פחות, ונוקשה יותר מהמקור - כמו פניה הקודרים של אודרי טאטו
לפני פריצת "הגל החדש הצרפתי", הבמאים שיזוהו איתו עבדו כמבקרי קולנוע דעתניים בכתב העת "מחברות הקולנוע". ביניהם התבלט בחדות לשונו פרנסואה טריפו, הבמאי העתידי של סרטים כמו "400 המלקות" ו"ז'יל וז'ים". כמבקר הוא בז למה שהוא כינה "מסורת האיכות" בקולנוע הצרפתי. כוונתו הייתה לסרטים המעבדים יצירות ספרותיות תוך הקפדה שלא לסטות מהמקור. לכאורה קולנוע תרבותי ומכובד, אך למעשה עשייה קולנועית נטולת חותם אישי המכפיפה את המדיום הקולנועי לספרותי ומובילה לתוצאה שהיא, במקרה הטוב, העתק דהוי של המקור.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
כשטריפו, יחד עם שאר במאי ה"גל החדש", עיבדו יצירות ספרות, העיבוד חתר למעשה תחות היצירה ונבדל ממנה באופן משמעותי, שוני הנושא את חותמו האישי של האוטר. עבור קלוד מילר, הבמאי היהודי צרפתי שהלך לעולמו בדיוק לפני שנה, פרנסואה טריפו שימש כמנטור. סרטיו הקצרים המוקדמים של מילר התאפשרו בזכותו, והוא גמל לו בכך שסרטיו נשאו הד ברור לעבודותיו.
"תרז" ("Thérèse Desqueyroux"), סרטו האחרון של מילר, הוא עיבוד לספרו של הסופר זוכה פרס הנובל לספרות פרנסואה מוריאק (1927). יש מידה לא מבוטלת של אירוניה בכך שסרט זה מפגין את אותן תכונות נפסדות שכנגדן יצא טריפו.
בעצם אין הדבר נכון. לא מדובר על מקרה שבו הקולנוע מנסה ללכת עקב בצד אגודל בעקבות המקור הספרותי. זוהי עשייה קולנועית שסוטה מהמקור, אך עושה זאת בהפיכת העלילה לליניארית יותר. לבחירה זו יש השפעה ניכרת על העמדה הכוללת של הסרט המנסה לבאר את מה שהמקור הספרותי הותיר עם סימן שאלה.
אפילו העיבוד הקולנועי הקודם של הספר (מ-1962 בבימויו של ז'ורז פראנז'ו) הותיר מבנה זמנים מורכב ותואם יותר את המקור הספרותי. כלומר, עבודתו האחרונה של מילר היא "מסורת איכות" משופרת שחורגת מהמקור בכך שהיא מנסה לפשט אותו ולהפוך אותו (מבלי להסגיר פרטים עלילתיים) לקצת יותר סלחני כלפי הגיבורה.
זה לא הופך את הסרט לרע במיוחד. ודאי שיש בו את האיכויות הבסיסיות של משחק ועלילה שיכולים לגרום לצופים מיושבים ובוגרים לקבל סיפור שלם וברור. הוא מבוים היטב, ומצולם באופן שמאפשר לחוות את יופיו של הכפר הצרפתי, אך נדמה כי לא ננהג בחוסר הגינות משווע אם נאמר שהתוצאה, במחילה, קצת משעממת.
ויו לה פראנס
הסיפור המבוסס על מקרה אמיתי ומתרחש באזור כפרי בדרום-מערב צרפת בסוף שנות ה-20. הגיבורה, תרז (אודרי טאטו), מתחתנת עם ברנאר דסקרו (ז'יל ללוש), נישואים שההיגיון בהם רב מכיוון שהם מאחדים את המשאבים של שתיים מהמשפחות העשירות באזור.
לכאורה מובטחים לתרז חיי נוחות, אך היא בעלת עולם פנימי עשיר והשכלה תרבותית, ומוגבלויותיו של בעלה, שלא לומר השעמום אותו הוא נוסך, מובילות אותה להכרה הולכת ומתעצמת בדבר הכלא שלתוכו הכניסה את עצמה.
המסגרת של חייה מתחילה להתערער כאשר אן (אניס דמוסטייה), אחותו הצעירה של בעלה, מתאהבת בצעיר יהודי בשם ז'אן אזוודו (סטנלי וובר). אמנם הוא משתייך למשפחה בעלת נכסים, אך מוצאו הופך את הקשר לבלתי מתקבל על הדעת עבור בני משפחתה והאח ברנאר בראשם.
מעורבותה של תרז בפרשה זו, במיוחד כאשר היא פוגשת את אזוודו מעוררת בה רגשות חדשים. לכאורה היא עושה זאת במטרה לסייע לאן, ויתכן שהיא עושה זאת בכדי לשרת את האינטרסים המשפחתיים מאחוריה גבה, ואולי יש תחושות אישיות של קנאה ותסכול שתשפיעו מכאן והלאה על מהלך חייה. תחושת הריחוק מבעלה הופכת לתחושה מיאוס מוחלטת מחייה, וזו מחריפה עם לידת בתה. כל אלו מובילים אותה להחלטה דרסטית.
בעוד ספרו של מוריאק החל לאחר שמעשיה נתגלו, וכעת הגיבורה מצויה בתהליך של חשבון נפש,
כאן העלילה מובילה אותנו בדרך שאמורה להיות פחות ידועה מראש לעבר אקט קיצוני שנעשה כמעט בהיסח הדעת.
טאטו מגלמת דמות מוגבלת למדי. אם לשפוט בהתאם למעשיה, העולם הפנימי שלה סוער אך פניה של טאטו כמעט ואינם משתנים במהלך הסרט. ואינם מתרחקים באופן ניכר מההבעה הקודרת המלווה אותה כעננה שחורה. יתכן והכוונה היתה למשחק מאופק שבו הרגש יועבר בניואנסים, ויוותר ספק בנוגע למניעים האמיתיים של הגיבורה, אך נדמה כי הסרט משרטט באמצעים העומדים לרשותו את המניעים - גם אם אלו לא ניכרים על הפנים. אנו נותרים עם דמות מרוחקת, שהתהפוכות של חייה מותירות את הצופים שווי נפש.
