"גוף מארח": והנשמה של דמדומים
העיבוד הקולנועי של "גוף מארח" - רב המכר של סטפני מאייר, מוצלח יותר מסדרת סרטי "דמדומים" שמבוססת על ספריה. עלילת המדע בדיוני מתחסדת ורומנטית כרגיל, אך הניסיון של הבמאי אנדרו ניקול, והמשחק של סירשה רונאן מטיבים איתה
"גוף מארח" ("The Host") הוא הראשון בטרילוגיה מתוכננת של ספרים מאת יוצרת "דמדומים", סטפני מאייר. כמו הסדרה המצליחה שקדמה לו, גם הוא פונה לקהל מתבגרות חסודות, אך עלילתו מתרחשת בעולם עתידני ולא בממלכת הפנטזיה הוויקטוריאנית המאוכלסת בערפדים מיוסרים ואנשי זאב חטובים. כקודמיו, גם הספר הזה, שראה אור ב-2008, כיכב במשך למעלה מחצי שנה בראש רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
אירוח חצי פנסיון
הגיבורה כאן היא מלאני סטריידר (סירשה רונאן), שבתחילת הסרט נמלטת מפני "מחפשים" ("seekers") שרודפים אחריה - אלה החוצנים שתכליתם לאתר בני אדם ולהשתיל בהם "נשמות". היא נתפסת, ובגופה מוטמנת "נשמה" העונה לשם "נודדת" ("wanderer"). אלא שמלאני "האנושית" מסרבת להיכנע, וכמו גוף הנאבק בדיבוק שהשתלט עליו היא נאחזת בזיכרונותיה ומנהלת דיאלוג פנימי נוקב עם ה"נודדת" הנבוכה.
היא מצליחה לשכנע את ה"נודדת" המתארחת בגופה להימלט משבייה והשתיים-שהן-אחת עושות את דרכן אל לב המדבר, שם מתגוררים דודה ג'ב (וויליאם הרט) ודודתה מגי (פרנסס פישר) בקרב קהילת חוואים החיה בתוככי הר. שם גם חיים אחיה הצעיר ג'יימי (צ'נדלר קנטרברי) ואהוב לבה ג'ארד (מקס איירונס). אלא שעם הגיעה לשם מעוררת ה"נודדת" חשד לגבי כוונותיה. במקביל היא מתאהבת בג'ארד, ובכך מעוררת את קנאתה של מלאני. העניינים מסתבכים כשלתמונה נכנס מורד צעיר בשם איאן (ג'ייק אבל), שמצדו מפעיל את קסמו הרומנטי על ה"נודדת" הזוכה בינתיים לשם וונדה.
הסכנה הנשקפת לוונדה/מלאני מופיעה בדמותה של "מחפשת" (דיאן קרוגר) המפעילה צי סוכנים במטרה לאתר באמצעותה את המורדים האנושיים. הסביבה העירונית, הנקייה והמתכתית, שמאפיינת את הבובות דמויות האדם בעלות הזוהר המוזר בעיניים, עומדת בניגוד גמור לנופים הקדומים שבתוכם מתנהלת הקהילה החקלאית - מעין פנטזיה מורמונית המשלבת שמרנות מינית, עבודת אדמה ופטריארכליות נוקשה, המתקיימות בלוע הר געש שבו חיים בהיחבא בני האנוש.
קל ללעוג לסרטים מסוגו של "גוף מארח", והסרט - שעיבד וביים אנדרו ניקול (התסריטאי של "המופע של טרומן" והבמאי של "גטקה" ו"עולם הזמן") - מספק לא מעט הזדמנויות לכך. הברית בין וונדה ומלאני, שנוכחת כקול פנימי, מתחלפת בהמשך בהתקפות קנאה של האחת באחרת - זה מה שקורה כאשר אישיות נשית חצויה נמשכת לשני גברברים שונים.
המבחן האמיתי בהמשך הוא זה שבו עומדת מלאני הנותרת נאמנה לג'ארד, שעה שוונדה ה"wanderer" נמשכת לאיאן. התוצאה, אם תרצו, היא הגרסה הרומנטית של סרט המדע הבדיוני הקלאסי "פלישת חוטפי הגופות", שדון סיגל ביים בשנת 1956, ומתאר עיירה אמריקאית שתושביה נופלים בזה אחר זה קורבן לכפילים דמויי אדם מהחלל.
באזור הדמדומים
כמו ב"דמדומים", גם כאן מכתיבה העלילה משיכה מינית בין בני גזעים שונים (זו מסתכמת כרגע בלא יותר מנשיקה עדינה) - הנשמה המתארחת בגוף אנושי והמורד החינני. קריאותיה הנואשות של מלאני המפצירה בוונדה שלא ללכת רחוק מדי עם משיכתה לאיאן - מספקות לסרט לא רק כמה מרגעיו המשעשעים שלא במתכוון, אלא גם את אופיו השמרני. כזכור לקוראות וצופות "דמדומים", מאייר המורמונית מקפידה לדחות עד קצה הגבול את מימושה המיני של המשיכה הרומנטית. אגב כך, העובדה ש"הנשמות" המוחדרות דרך חתך אל הגוף הנשי מזכירות בעיקר פליטת זרע אינה בלתי ראויה לציון.
מאידך, "גוף מארח" מספק לצופות בנות העשרה שלו בדיוק את מה שקיוו לו כאשר צפו בטריילר באייפוניהן בעלי הכיסוי הוורדרד: גיבורה נשית צעירה המבקשת להשיג, מילולית, שליטה על גופה (הקונוטציות הפרוידיאניות הינן בלתי נמנעות); לוחמים לוהטים המנהלים מלחמת גרילה בכובשים מדכאים המגיעים לכדור הארץ במסווה של "שלום עכשיו"; ומעשיה רומנטית זולה שאמורה לספק לבטים ותפניות.
אנדרו ניקול, מהיוצרים היותר אינטליגנטיים ומתוחכמים בשדה סרטי המדע הבדיוני, התפתה מן הסתם לעולם העתידני שמציע ספרה של מאייר. למרבה הצער, הוא לא השכיל להעניק לו מורכבות וערך שמתעלים על סיפור ההתבגרות הטריוויאלי שעומד בבסיס המקור הספרותי.
"גוף מארח" אינו סרט רע במיוחד, אבל הצפייה בו מעוררת פה ושם גיחוך ורוב הזמן נטולת עניין של ממש. לזכותו עומדת רונאן שהיתה בת 17 בזמן הצילומים. שחקנית צעירה וראויה זו מקפידה שלא לדלג על תפקידים תובעניים (ע"ע "כפרה", "מבט מגן עדן", ו"האנה"). גם כאן היא מצליחה להפוך את האישיות הכפולה שהיא מגלמת (לאורך כל הסרט היא מופיעה עם העיניים הזוהרות והמזוגגות הנ"ל), למשהו שבהיעדר הגדרה אחרת נקרא לו "אמין".
