"ג'י.איי ג'ו: סוגרים חשבון": לשחק באש
לא ברור למה נועד "ג'י.איי. ג'ו: סוגרים חשבון" - להמשיך את הפרנצ'ייז הקולנועי של "כוח המחץ" או לקדם את מכירת הצעצועים שהיוו השראה ליצירתו. אלו שמעוניינים באפשרות הראשונה, יגלו סרט אקשן עתיר אלימות ופיצוצים, אבל בלי דם
"ג'י איי ג'ו: סוגרים חשבון" ("G.I. Joe: Retaliation") הוא "סרט משפחה" מותאם לדור החדש. חלק שני בסדרת סרטי צעצועים המבוססת על הדמויות של חברת הסברו. סרט שהקשר שלו למושג "לכל המשפחה" מושתת בעיקר על העובדה שריבוי האנשים הנורים, משוספים, מחושמלים ונשרפים בו עוברים לעולם שכולו טוב מבלי להגיר ולו טיפת דם אחת. ללא עלילה קוהרנטית, הסרט מתפקד כסרט פרסומת באורך של 110 דקות לצעצועים הלוחמניים של החברה.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
אפשר לטעון שסרט זה קצת טוב יותר מקודמו "ג'י.איי.ג'ו: כוח המחץ" (2009), אך בהתחשב בעבודה שקודמו בוים על ידי סטיבן סומרס - אדם שכמעט וגורם למייקל ביי להיראות כמו במאי - זו רחוקה מלהיות מחמאה. הפעם הבמאי הוא ג'ון מ. צ'ו, קולנוען צעיר, שרכש ניסיון בסרטי סדרת "סטפ אפ" ובבימוי סרט הקונצרט של ג'סטין ביבר. לניסיון של צ'ו בסרטי ריקוד אין השפעה ניכרת על בימוי האקשן נטול החותם האישי המופגן בסרט. הוא דפק כרטיס, כדי שאתם תעבירו כרטיס בקופת הכרטיסים ובחנות הצעצועים.
סרט צעצוע
במאמץ ניכר, ניתן לומר כי בתוך בליל האקשן, והטמטום מעורר הגיחוך של העלילה, יש סצנת פעולה מבוימת היטב (אם כי מטופשת לחלוטין) ובה נינג'ות מתעופפות על חבלים במורד הר. יש גם שמלה אדומה צמודה שאורזת היטב את גופה המפותח של השחקנית אדריאן פאליקי. בכך מתמצות מעלותיו של הסרט.
בהתאם למתכונת של המהלך העלילתי הראשון ב"משימה בלתי אפשרית" (1996) של בריאן דה פאלמה, גם כאן מתרחשת, כרבע שעה מההתחלה, בגידה קונספירטיבית בכוח הלוחם. לאחר שמרבית היחידה נקטלת, השורדים מנסים להבין מי פעל נגדם ומדוע. זה לא באמת אסון גדול עבור אלו שנפשם נקשרה בדמויות של הסרט הקודם. למעט דמותו של מנהיג היחידה דיוק (צ'אנינג טייטום), כל שאר השחקנים שפניהן גלויות התחלפו בין שני הסרטים.
ממילא מדובר על שיווק צעצועים, ולכן מה שלא מכרו בעקבות הסרט הקודם, אולי יצליחו למכור באמצעות דמויות חדשות בסרט הנוכחי. זו הקונספירציה האמיתית - קונספירציה שיווקית - של הסרט.
אך מי התנקש בחברי היחידה? כאן הסירחון מגיע מהראש - זוהי הוראה שניתנה על ידי האדם שמתחזה לנשיא ארצות הברית השבוי (ג'ונתן פרייס בתפקיד כפול). מתחת לחזות הנשיא נמצא זארטן,
אחד משליחיו של מנהיג ארגון הטרור קוברה (פארן טאהר). בעקבות אירועי הסרט הקודם, קוברה נמצא במתקן כליאה חשאי, אך העינויים של הנשיא (אינם מוצגים, אבל יש בדיחה על חשבונם - כפי שראוי בסרט לכל המשפחה) מאפשרים להשיג את המידע ולפעול למען שחרור ראש הנחש.
מן היחידה המובחרת נותרו חמישה לוחמים: רואדבלוק (דווין ג'ונסון), המקלען החסון שהופך בפועל למנהיג החדש; ליידי ג'יי (פאליקי), לוחמת ללא חת שאביה מת לפני שהצליחה לעקוף את דרגתו הצבאית; פלינט (די.ג'יי. קוטרונה) היפיוף האנמי. שני אנשי אומנויות הלחימה של הצוות, "עייני נחש" (ריי פארק) וג'ינקס (אלודי יונג), נותרים גם הם בחיים בגלל שבזמן המתקפה היו בסדרת אימונים אינטנסיבית אצל המאסטר העיוור שלהם (מי אם לא הראפר השחור RZA מה"וו-טאנג קלאן").
דמות נוספת שתגוייס במהלך הסרט היא של גנרל ג'וזף קולטון (ברוס וויליס) חייל ותיק שבצוק העיתים מספק מחסה וציוד לניצולים, ומסייע להם בסיכול מזימותיו של קוברה. וויליס ממחזר שטיקים של "זקן חוזר לענייניים" (סרטי "מת לחיות", ו"רד") בעודו ישן בעיניים פקוחות. הוא לא באמת מצליח להזריק את מנת ההומור שהסרט כה נזקק לה. אפילו הסצנה בה ביתו מתגלה כמחסן נשק (כולל שימוש במספר 1776 - שנת יסוד ארצות הברית, כקוד הפותח את מחסן הנשק הביתי) היא בגדר קלישאה צפויה.
החלק המשעשע ביותר מגיע לקראת סוף הסרט כשבמהלך התוכנית החשאית של קוברה להשתלט על העולם, הנשיא המזויף מכנס ועידה של המדינות המחזיקות בנשק גרעיני, ושם הוא גורם לנציגי המדינות לשגר את כלי הנשק ולהשמידו בעודו באוויר. כך נפתח הפתח לטכנולוגיה של קוברה להשתלט על העולם.
בין אנגליה, רוסיה, סין, הודו וצפון קוריאה נמצא גם הנציג הישראלי, שאף משתמש במזוודת הגרעין שכנראה יש לנו (יש לה אפילו דגל ישראל קטן מקדימה), כדי לשגר מטח טילים ציוני. גאווה מקומית שבהחלט יכולה להיות נקודת מוצא לדיון מעניין בין ההורים והילדים שיגיעו לסרט. רק לחשוב שאם "ג'י.איי. ג'ו: סוגרים חשבון" היה נעשה עוד שנתיים, גם הנציג האירני היה יושב מסביב לשולחן.
