"תופעות לוואי": סודרברג מקדים תרופה לפרישה
סרטיו האחרונים של סטיבן סודרברג מעידים על כך שהוא סובל מתשישות אמנותית כרונית, ועל רקע זה אפשר להבין מדוע החליט לפרוש. מה שפחות מובן הוא מדוע בחר להשאיר אותנו עם "תופעות לוואי" - מותחן מפוספס על תעשיית נוגדי הדיכאון
סטיבן סודרברג הכריז ש"תופעות לוואי" ("Side Effects"), המותחן החדש בבימויו, יהיה גם סרטו האחרון. אף שאין להתייחס לאיומי פרישה מסוג זה ברצינות רבה מדי (קלינט איסטווד, לדוגמא, הודיע ש"גראן טורינו" יהיה הסרט האחרון בו ישחק, אך שב אשתקד אל המסך עם "בחזרה למשחק"), לא ברור מדוע בחר סודרברג לחתום, לפי שעה, את הקריירה הקולנועית שלו עם סרט בינוני ונטול ייחוד שכזה.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
ננסח זאת כך: בפעמים שבהם הצהירו יוצרי סרטים על יציאה לפנסיה, הם סיכמו את דרכם הקולנועית בסרטים שהיוו אקורד סיום הולם. כך זה היה לפני כשנתיים, כאשר בלה טאר ההונגרי הציג את "הסוס מטורינו" שלו, יצירת מופת אפוקליפטית שסצינת הסיום שלה תיארה, מילולית, את סוף העולם וסופו של הקולנוע (לפחות בעבור טאר).
גם אינגמר ברגמן העדיף להיפרד מהאמנות האהובה עליו עם סרט מושלם, "פאני ואלכסנדר" (1982), אשר בו הביא לכדי מיצוי את שלל הנושאים והעניינים שעלו לדיון במהלך הקריירה הקולנועית ארוכת השנים שלו (הגאון השבדי המשיך אמנם ליצור סרטים גם אחר כך, אך אלה הוגדרו כעבודות לטלוויזיה).
לא כן אצל סודרברג שהקריירה שלו בשנים האחרונות נעה מסרט סתמי אחד למשנהו (ע"ע "התפשטות", "בגידה כפולה" ו"מג'יק מייק"), ואשר ימיו המעניינים כיוצר קולנוע מצויים אי שם בתחילת דרכו עם סרטים כ"סקס, שקרים ווידיאו טייפ" (1989), שסימן אותו כשם הבולט של סרטי ה"אינדי" האמריקאיים, וכן "קפקא" (1991), מותחן סוריאליסטי נפלא שלא זכה בשעתו להערכה ביקורתית ראויה.
אין טעם לשוב ולדוש פה בפילמוגרפיה המשונה של סודרברג הכוללת כ-30 סרטים שנוצרו במהלך 24 שנים. על אלה נמנים להיטים מסחריים כסדרת "אושן" לצד יצירות צנועות ונועזות יותר שהופקו חלקן באופן עצמאי ("עירום מלא", "צ'ה"), או סתם סרטים גרועים וחסרי בושה ("סולאריס" - הרימייק ליצירת המופת של אנדריי טרקובסקי).
דומה שעם כל פרויקט חדש שלו הוא מבקש לצאת להרפתקה מסקרנת ובלתי צפויה. סודרברג הוא הבמאי היחיד בתולדות הוליווד שהיה מועמד פעמיים באותה שנה לאוסקר בקטגוריה זו (על "ארין ברוקוביץ'" ו"טראפיק" שבעבורו זכה בפרס). יש לו מעריצים רבים, אך לטעמי הוא אחד הבמאים הכי מוערכים יתר בקולנוע האמריקאי העכשווי. העשייה התזזיתית שלו גורמת למרבית סרטיו להיראות פשוט "חאפרים".
איך שגלולה מתגלגלת לה
הרקע לעלילת "תופעות לוואי" הוא תעשיית התרופות נוגדות הדיכאון (העובדה שסרט קודם שלו, "התפשטות", עסק במגיפה גלובלית הופכת את סודרברג לבמאי הבית של הקהילה ההיפוכונדרית). הסרט נפתח בתמונות מדממות של דירה ניו יורקית, ואז חוזר שלושה חודשים אחורה. אנו פוגשים באמילי (רוני מארה), אישה צעירה שבעלה מרטין (צ'אנינג טייטום) השתחרר זה עתה מהכלא שם ריצה עונש מאסר על סחר לא חוקי במניות.
אך אמילי מתקשה להתאושש מהמשבר, ובעקבות ניסיון התאבדות כושל היא פוגשת בד"ר בנקס (ג'וד לאו), פסיכיאטר הרושם לה כדור חדש כחלק מניסוי שוק שעורכת חברת תרופות. אלא שאחרי התגובה החיובית לתרופה, הופכת התנהגותה של אמילי למשונה יותר ויותר - היא נעשית קטטונית, הולכת בשנתה, ובהמשך מעורבת במותה של אחת הדמויות.
במהלך משפטה של אמילי עולה לדיון האתיקה הרפואית של ד"ר בנקס ותופעות הלוואי של התרופה החדשנית שרשם לה. בנקס מתחיל בחקירה משל עצמו בנוגע לסיבות להתנהגותה המוזרה של אמילי, וחשדו נופל על הרופאה הקודמת שלה, ד"ר סיברט (קתרין זיטה ג'ונס), אישה אפלה ומניפולטיבית שהקשר שלה לפרשה הולך ומתבהר בהמשך. הקריירה המקצועית של ד"ר בנקס עומדת בפני קריסה, וכך גם נישואיו (לווינסה שואו) שנופלים קורבן לאובססיה שלו ולמזימה מרושעת.
סרטים מסוגו של "תופעות לוואי" מתבססים על תסריט שנון, מפתיע ומבריק ועל סגנון בימוי אלגנטי - שני אלמנטים שנעדרים מהסרט לחלוטין. גם האזכורים התכופים של היצ'קוק אגב ההתייחסות הביקורתית לסרט נדמים מופרזים. בכל סרט של היצ'קוק - גם הבינוניים שבהם - ישנה לפחות סצינה זכירה אחת המעוררת השתאות בווירטואוזיות שלה. דבר מזה לא קיים בעשייה הקולנועית הקורקטית להחריד שמפגין כאן סודרברג.
גם התסריט שכתב סקוט זי. ברנס ("התפשטות") לוקה בחוסר תחכום והיעדר סבירות. ה"טוויסט" שבסופו הוא אחד הטריקים הצפויים והמשומשים בקולנוע. יחד עם משחקם ההיסטרי של לאו, מארה וזיטה ג'ונס - התוצאה רחוקה מלהרשים. "תופעות לוואי" מבקש לעסוק בסוגיות אקטואליות הנוגעות לתחרות בשוק התרופות באמצעות קלישאות של מותחן סוג גימ"ל.
סודרברג (שגם צילם את הסרט תחת השם פיטר אנדרוז ,וערך אותו כמרי אן ברנרד) ביים חמישה סרטים בשנתיים האחרונות, ורשום כמפיק בפועל על עוד כמה. נראה כי הכמות באה פה על חשבון האיכות. רצונו לפרוש מעשיית סרטים לקולנוע נדמה מובן. נותר רק לקוות שאם יחליט לשוב - יעשה זאת בכוחות יצירתיים מחודשים. נכון לעכשיו, האבחנה שעולה בעקבות הצפייה ב"תופעות לוואי" היא תשישות אמנותית כרונית.
