"חנה ארנדט": קצת בנאלי, אבל בלי רוע
הבמאית הגרמניה מרגרטה פון טרוטה מגישה לנו ב"חנה ארנדט" דיוקן חיובי ומלא חמלה של ההוגה והחוקרת, שגרמה לסערה בעקבות סיקורה את משפט אייכמן. הסרט אף עשוי להבהיר הבטים מסוימים בספרה הנודע "הבנאליות של הרוע"
סביר להניח שרוב האוכלוסייה בישראל לא קראה את "הבנאליות של הרוע" - הספר שכתבה חנה ארנדט על משפט אייכמן ובעקבותיו. סביר גם להניח, שלא מעטים בארץ כן שמעו על ההוגה והחוקרת היהודייה גרמניה, ועל פועלה. ב"חנה ארנדט", בבימויה של מרגרטה פון טרוטה, נעשה ניסיון להציג את הדמות שהייתה שנויה במחלוקת שנים רבות באור חיובי, אנושי ומלא חמלה.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
מעשנת בשרשרת, ארנדט שבסרט היא גם בת זוג אוהבת ונאהבת (על ידי בן זוגה - בעלה השני היינריך אותו מגלם אקסל מילברג), וגם חוקרת עצמאית שמבקשת לכתוב על משפט אייכמן שנערך בישראל לעיתון הניו יורקר המוערך. הסרט לוקח את הזמן בעיצוב דמותה כאישה חברותית, נערצת על תלמידיה בקולג' והצוות ככלל.
הצגת חייה האישיים ועובדת היותה חברה טובה ואדם רגיש חשובה, כי חלק גדול מההאשמות שמופנות נגדה בהמשך דנות בהיותה חסרת רגישות, או יותר נכון, חסרת רגש בכלל למעט שנאה עצמית.
המופע של ברברה
סוקובה, שנושאת את רוב הסרט על גבה גורמת לרוב השחקנים האחרים שלצדה, להחוויר - בעיקר אלו המגלמים דמויות אמריקאיות ולא יוצאות גרמניה. אולי זה המבטא האמריקני או משהו בהנחיות הבימוי שלא צלח, אבל כמעט כל הסצנות שמדוברות באנגלית אמריקאית נראות מעושות וכמעט מגוחכות.
בולטים לרעה בכך הם צוות העורכים של הניו יורקר, ובעיקר פראן (מייגן גיי), שעם כל הכבוד להתרחשות הסרט בתחילת שנות ה-60, נראית כמו קריקטורה של "מדמן". הטקסטים שהיא אומרת - רובם נגד ארנדט שלוקחת את הזמן בכתיבת הדיווח והפרשנות על משפט אייכמן - הם אוסף קלישאות של עורכת נשית ביצ'ית. היה ניתן לצפות ליותר מפון טרוטה, למרות שמדובר בדמות זניחה.
במהלך ביקורה של ארנדט בארץ (שאכן צולם בישראל, ואף מבליח בו לכמה רגעים פיני טבגר) היא, ואנחנו איתה, צופים במשפט אייכמן, שחלקים מההקלטות המקוריות שלו משולבות בסרט. הן משולבות באופן אורגני ככל הניתן, והמעברים מהחומר המוקלט האמיתי לאולם המשפט אינם צורמים. עם זאת היה מוטב לו היו מוסבר מעט יותר לקהל לא ישראלי (ובכל זאת, הסרט הוקרן בפסטיבלים בעולם ולא מיועד רק לנו) מי הוא ק.צטניק שמתמוטט על דוכן העדים.
עבור צופה שבקי בחומר, המשפט עובר דרך עיניה של ארנדט בלי הפרעות אינפורמטיביות מיותרות, בעודה מתמודדת גם עם המטען שהיא נושאת בעצמה ממה שהיא מכנה "התקופה האפלה". עולמה הפנימי נחשף על ידי רעשי רקע שמתגברים ומשלבים אזעקות ורעשי רחוב רגילים, וכן על ידי פלאשבקים מימיה כצעירה (היא היתה רק בת 17), תלמידתו ואהובתו של הפילוסוף מרטין היידגר, שלאחר מכן זוהה עם המפלגה הנאצית.
ארנדט הבוגרת מיוצגת כאישה שמקפידה לשמור על איפוק. למעט סצנה אחת בינה לבין בעלה היא לא מדברת יותר מדי על איך ברחה מגרמניה, הגיעה לצרפת ונכלאה במחנה המעצר גירס, ממנו הספיקה לברוח לפני שהנשים בו נשלחו למחנות. בהתאמה, כשתגובות הזעזוע הראשונות על "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע" מגיעות, היא לא מתרגשת. כשהרוחות לא נרגעות סביבה, היא מבינה לאיזו קלחת הכניסה את עצמה, והחשש מהתרסקות הולך וגובר.
הסרט מצליח לשלב את תמצית עמדותיה של ארנדט בתקופה ההיא לגבי משפטו של אייכמן. מדובר בגרסה מפושטת ומתומצתת עד מאוד, והסיפור שלצדה הוא בעיקר תמונת מצב - פורטרט מחמיא ופחות סיפור עלילתי. אך לטובת מי מאיתנו שלא קראו ואולי גם לא יקראו את כתביה, הסרט מאפשר הצצה מעניינת ואף חשובה לנושאים שהיא העלתה.
כשארנדט אומרת שמה שדרוש עבור רוע בשיא כוחו הוא שאנשים רגילים, לא שטניים, לא מרושעים, יפסיקו לחשוב ופשוט יפעלו, שימלאו פקודות, כפי שאייכמן מסביר את מעשיו, אי אפשר שלא להצטמרר. ואף יותר מכך להסתכל פנימה ולחשוב מתי בפעם האחרונה אנחנו פעלנו בלי לחשוב.
