ובחרתם בחיים: די לפולחן המתים היהודי
כיצד הפך הקבר, המקום הטמא ביותר לפי ההלכה, למקום קדושה? איך האיסור לדרוש אל המתים לא מפריע להמוני בית ישראל להתפלל אל צדיקים שעברו מן העולם? את ההשתוקקות הדתית יש להפנות לירושלים, ולא למירון
מפעם לפעם מתפרסמות בתקשורת מודעות הקוראות לציבור לחגוג את ההילולה של אחד מרבותינו או אבותינו ואמותינו, ולעלות לקבריהם, להשתטח בתפילה ובתחנונים. שיא-השיאים חל בימים אלה של ל"ג בעומר, שבהם נוהרים מאות-אלפי בני אדם אל קבר הרשב"י במירון, וחוגגים במדורות את יום הסתלקותו ב"אור גדול".
<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
דומה שאין עוד תחום שבו פעורה תהום כה עמוקה בין המקורות ובין האמונה העממית הרווחת כיום, כמו זה הנוגע ליחס אל המת ואל הקבר, ובכלל זה אל קברי ונשמות הצדיקים.
המוות כקללה
המקרא מדבר בשפה אחת ברורה. בפרקי הבריאה מופיע המוות כקללה; האדם הראשון מוזהר כי ביום אכלו מעץ הדעת הוא ימות.
בספר ויקרא, ספר הקדושה, התורה מטילה איסור חמור על הכהנים לבא במגע עם מתים. בספר במדבר, אוסרת התורה על כל טמא מת להיכנס אל המשכן. בספר דברים אוסרת התורה לפנות אל המתים, ובמקומם היא מציבה את הנביא החי.
ולבסוף, את מקום קבורתו של האיש הקדוש ביותר בהיסטוריה היהודית – משה רבנו – התורה מסתירה בכוונה תחילה. כנראה שהיא היתה מודעת לפולחן שיכול להתפתח סביב קברו, וביקשה למנוע זאת.
אם כך, כיצד הפך יום פטירתו של צדיק, שעליו נאמר "קשה מיתתן של צדיקים לפני המקום כחורבן בית המקדש" (תוספתא סוטה ו, י), ליום של שמחה והילולה? כיצד החליפו סעודות המצווה והריקודים את האבל על המת? כיצד מתחם הקבר, המקום הטמא ביותר בהלכה, הפך למקום של קדושה, וכיצד האיסור לדרוש אל המתים לא מפריע להמוני בית ישראל להתפלל אל הצדיקים המתים, במקום אל הקב"ה?
ללעוג למתים
הגמרא במסכת ברכות פוסקת: "לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא. ואם עושה כן עבור משום 'לועג לרש חרף עושהו'" (יח, א).
מה פירוש המושג "לועג לרש"? וכי המת יודע מה קורה סביבו? באופן מפתיע, התלמוד הבבלי סבור שכן. בהמשך מספרת הגמרא על רבי חייא שסבר שיש להימנע מלגלות את הציצית בבית הקברות, משום שהמתים מבחינים בנעשה סביבם ונפגעים מכך. ואחר כך ממשיכה הגמרא ומאריכה בסיפורים ובמקורות כדי להוכיח סברה זו.
מנגד, מציג התלמוד הירושלמי נימוק אחר לאיסור עשיית מצוות ליד קברים: "הרי שהיה עסק עם המת בקבר והגיע עונת קריאת שמע, הרי זה פורש למקום טהרה ולובש תפילין וקורא את שמע ומתפלל" (ירושלמי ברכות ב, ג).
לפי התלמוד הירושלמי, הסיבה כי אדם אינו רשאי להניח תפילין, לקרוא קריאת שמע ולהתפלל, אינה משום לעג לרש, כי אם מפני שמקום הקבר איננו טהור. כלומר, הפגיעה כאן אינה במת אלא בתשמישי ודברי קדושה הנאמרים במקום טמא.
בין מוניזם לדואליזם
מה מסתתר מאחורי המחלוקת שבין הבבלי לירושלמי בנימוק המוצע להלכה המרחיקה את המצוות מן הקברים והמתים?
ייתכן והירושלמי משקף כאן נאמנה את הרוח המקראית. לתפיסת המקרא, האדם הינו ישות מוניסטית. אין בו חלוקה דיכוטומית בין גוף לנפש;
כולו מהות אחת. לכן יכולה התורה לטעון כי "הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג), ובדבריה על שכר המגיע למקיימי המצוות היא מזכירה בריאות פיזית ושפע גשמי בלא להתייחס כלל לגמול המיועד לנפש בעולם הבא.
ממילא, האדם (הגוף) המת הוא אבי אבות הטומאה. ריקבון הבשר הוא סוף החיים מבחינת המקרא, ואין למת עוד כל משמעות. מכאן ההרחקה הנדרשת בתורה ובתלמוד הארצישראלי מן המתים. קדושה מסמלת חיים, ומשום כך היא מנוגדת למוות. אין הכהנים הקדושים רשאים להתקרב, וגם לא דברי קדושה.
לעומת זאת, התלמוד הבבלי משקף אמונה דואלסטית, שלפיה האדם מורכב משתי ישויות נפרדות: גוף ונפש. הגוף הוא זמני ובר-חלוף, ואילו לנפש קיום נצחי בעולם הבא. מכאן צומחת כמובן התפיסה כי המתים יודעים את מה שקורה סביבם ואף נפגעים ממי שמזלזל בהם. הגוף אמנם מת, אבל הנשמה עדיין קיימת כישות חיה.
דגש על החיים
האם משמעות הדבר שהמקרא ואולי גם הירושלמי לא האמינו בעולם הנשמות ושכר בעולם הבא? ממש לא. ייתכן שהאמינו, אך הדגש לא הושם שם.
כשעם ישראל חי על אדמתו, עם מקדש ועצמאות, הדגש ניתן על החיים הגשמיים והארציים ולא על העולמות הטרנסצנדנטיים. בעולם הזה מופיע הטוב האלוהי, והקדושה היא ביטוי של החיים. החומר איננו חוצץ בפני הקדושה, עד כי יש להכניעו. ההפך; תחושת הדבקות מגיעה דווקא מתוך שמחה ועבודה גשמית.
לעומת זאת, בתקופת הגלות, ניתן דגש לנשמה לבדה. לא ניתן היה להציע קדושה וטוב גשמי, ועל כן, התפתחה האמונה כי הנשמה היא עיקר האדם, והיא הזוכה לשכר בפני עצמה.
כמובן, שמכאן ועד ייחוס קדושה כלפיה, ובעקבות כך למתים והקברים, המרחק קצר. אם הנשמה נוכחת כישות ריאלית הרי שניתן לדבר איתה, להתפלל אליה. היא מסוגלת להשפיע על העולם הגשמי, וקיומה במנותק מהגוף, באופן "טהור", הוא ביטוי לקדושה.
כמה יחגגו במירון וכמה יעלו לירושלים?
כך התגלגל והתעצם "פולחן המתים" עד למחזות שאותם אנו רואים בשנים האחרונות. אבל האם הדבר נכון היום?
נראה, שעם החזרה לארץ, השיבה אל העבודה החומרית, ביסוס מדינה וחזרתה של ירושלים לידינו, יש לשוב ולאמץ את תפיסת הקדושה שבחיים.
התפיסה הדואליסטית השמה דגש על נפש מנותקת מגוף, טובה היתה לקיום שבגלות, לימים שבהם לא היתה תקווה מלבד שכר טוב לעולם הבא. אבל בימינו המצב שונה. אנו נתבעים להשיב את הקדושה אל החיים, למצוא בקיום הממשי את הטוּב והדבקות. התעסקות במתים ובקברים, כל שכן תחושת התעלות דתית בהם, היא האנטיתזה לכך.
המבחן שיוכיח אם הפנמנו את המסר הזה יהיה אחד: כמה מאיתנו יעשו את דרכם בי"ח אייר להילולה בהר מירון, וכמה יעשו את דרכם עשרה ימים לאחר מכן אל העיר הקדושה לחגיגות שחרורה?
הכותב הוא רב קהילת "ישראל הצעיר" ברמת פולג
לפנייה לכתב/ת 
