מונולוגים מהקישקע: הכבוד האבוד של הקיגל

<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

יוני אילת, במאי ההצגה החדשה של תיאטרון היידישפיל, "מונולוגים מהקישקע" - חושב שעל היידיש ועל האוכל היהודי המזרח-אירופי נגזר גורל דומה בארץ ישראל. "היידיש ממש דוכאה מתוקף העברית", הוא אומר. "רצו משהו חדש שלא יזכיר את העיירה, ובעצם שפכו את התינוק עם המים - ויתרו על ספרות, מחזאות ושירה של אלף שנה.

"כנ"ל כל מה שקשור לאוכל. כשאנחנו אומרים אוכל אשכנזי בארץ, הדימוי שמצטייר לנו בראש זה אוכל אפור, מכובס, רוטט ואפל. בשני המקרים - אין טעות גדולה מזו".

מונולוג על רגל קרושה

כשאילת קיבל ליום הולדתו את ספר הבישול "שמאלץ", שכתבו השף שמיל הולנד ונילי אשרוב - הוא חש כי הוא מחזיק בידו בסיס להצגה. בין המונולוגים שליקט מהספר, הוא שילב שירים העוסקים באוכל, כולם ביידיש. "אין מאכל יהודי שפסחנו עליו - שיר הלל לגפיטלטע פיש, שיר על תפוח אדמה, שיר על מרק ומונולוג על רגל קרושה ועל צ'ולנט ועל קיגל".

גפילטעפיש בפחית שימורים - זה לא מה שהמשורר התכוון. צוות השחקנים (צילום: ינאי יחיאל)

יוני אילת ולהקת השחקנים של היידשפיל לקחו על עצמם את המשימה להעלות את קרנם של כל הנזכרים מעלה. "הווריאנט הישראלי של האוכל המזרח-אירופי - זה שבסופו של דבר, מוכרים לנו גפילטע-פיש בצנצנת שימורים - זה לא בדיוק מה שהמשורר התכוון לו", אומר אילת.

"בשנים האחרונות בארץ מאוד התחברו למזרח התיכון, לשמן הזית, לחומוס ולחצילים, אבל על הדרך זנחו מסורת עממית מאוד מפוארת. כמו שהיידישפיל תובע את עלבונה של היידיש, כך גם ההצגה מבקשת להשיב את כבודו האבוד של האוכל האשכנזי".

"אין מאכל יהודי שפסחנו עליו"(צילום: ינאי יחיאל)

לדברי אילת, ההתעסקות במזון על הבמה, מעוררת בקהל פרץ של רגשות. "אוכל מעורר אמוציות של טעמים, של ריחות, של ניחוחות, בית, נוסטלגיה, ההורים והסבים. אנחנו מקווים שלקהל יהיה ריר בפה, ואחר כך, מי שירצה - יוכל ללכת ישר ל'קפה בתיה', ולעוף על שולחן".

השפה השתלטה על חיי

יוני אילת (35) מעיד כי היידיש השתלטה על חייו האמנותיים ("ולא רק עליהם"). ביידישפיל הוא משיק כבר

שמונה שנים, ובשנת 2010 אף הוציא אלבום שירים - "ציגיַינער נשמה" (נשמה צוענית) - שכולו בשפה המזרח-אירופית הנכחדת.

"הרבה פעמים שואלים אותי איך הגעתי ליידיש, ותמיד אני אומר שהיא הגיעה אלי. יש לי סבתא שהיא דמות דומנניטית בחיי, היא בת 90 פלוס, ושמעתי ממנה יידיש בילדותי - כמו שהרבה מהדור שלנו שמעו, בעיקר כשרצו שלא נבין.

"חוץ מזה, יש לי גם אם רוחנית, חוה אלברשטיין. שמעתי אותה לאורך השנים, והיא תמיד ביצעה שירים ביידיש בהופעות, הקליטה, ובשנים האחרונות גם הלחינה שירי משוררים ביידיש. יש לי קרבה מיוחדת לשירים שלה. אחרי שהתקבלתי ליידישפיל, למדתי את השפה באופן מקצועי בבית שלום עליכם, וגם באוניברסיטת בר אילן - ונפתח לי חלון לעולם תרבותי מדהים".  

עבור אילת, העיסוק האינטסיבי ביידיש הפך כמעט לשליחות. "אני מרגיש שזה גדול ממני. שאני עושה משהו חשוב. זאת שפה נכחדת, אט-אט היא נעלמת, קמו עליה להשמידה מאות בשנים - בהתחלה באירופה ואחר כך גם בארץ, וחבל. יש בה המון צדדים מעניינים, ואיזה היגיון שקשה להסביר אותו, איזה קסם".

באים ממקום ווינרי

זאת הפעם הראשונה שבמאי צעיר מביים את קבוצת הצעירים של היידישפיל, ויוני אילת חש כי הבחירה בהצגה שלו,

נעשתה כחלק ממתיחת הפנים של התיאטרון. "אני חושב שיש איזו הבנה שאם ההצגות יפנו רק אל קהל דוברי היידיש המובהק, שהוא בן 70-80 פלוס - נפרגן לו עד 120 - אבל תוך כמה שנים זה איננו.

"אין לנו אשליה שהיפסטרים בני עשרה יעמדו בתור להצגה, למרות שהם יכולים להפתיע. אבל הרעיון הוא לפנות גם לדור השני והשלישי, לאנשים שיודעים מה זה יידיש, ששמעו את אמא או את סבתא, ומתגעגעים לעולם הזה בכללותו".

לדבריו, ההצגה תדבר אל קהל היידיש הקלאסי, אבל לא רק אליו. "זה ילחץ להם על בלוטות נוסטלגיות שהם אפילו לא חשבו שקיימות אצלם". אחרי שהוא מזכיר שוב את את העוול שעשתה הציונות ליידיש, הוא מבהיר כי "הרבה שנים הגישה הייתה של 'אכלו לי, שתו לי', אבל עכשיו אנחנו באים ממקום 'ווינרי': בואו תראו, אנחנו מתפארים ביידיש ובתרבות הזאת".

אילת מספר שכאשר שתי מעצבות התלבושות הצעירות של ההצגה באו בפעם הראשונה לאחת החזרות - "עמדו להן השערות על הידיים ונקוו להם דמעות בעיניים - הן לא ידעו מאיפה זה בא להן".