"אמהות מושלמות": כל המי ומילף
לכאורה יש משהו מופרך בדרמה "אמהות מושלמות" בו מנהלות חברות טובות רומן זו עם בנה של האחרת, אבל מתחת לפני השטח יש משהו מטריד, רגיש וראוי. וגם יופי יש בשפע: חופי אוסטרליה וגם רובין רייט ונעמי ווטס הנאות והמטופחות
אחרי "קוגר טאון" מגיע "מילף ביץ'": "אמהות מושלמות" ("Two Mothers") היא דרמה שקרוב לוודאי תעורר פרצי צחוק בלתי נשלטים בקרב צופים רבים. מדוע זה קורה? הסיבה המתבקשת היא שהסרט כה גרוע ומופרך, עד שכל משפט נוסף הנאמר ברצינות רק מלבה את אש הלעג. אך יכולה להיות גם סיבה אחרת? למרות שאין ספק שבעיני הצופים הצוחקים הסרט נלעג, הצחוק (להבדיל מבהייה משועממת במסך) יכול לנבוע מתחושת אי נוחות אמיתית. ואי נוחות זו, גם אם היא תגובה מאוד לא רצויה עבור קולנוע מסחרי, מעידה שהסרט אכן מצליח ללחוץ על כפתורים.
עדכונים חמים לפני כולם - בעמוד הפייסבוק של ynet. עשו לייק
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
הבסיס העלילתי הוא ללא ספק פרובוקטיבי: שתי אמהות, החברות הטובות ביותר מאז הילדות, הפכו עם השנים לאמהות לשני גברים צעירים ונאים. במהלך הסרט הן מתחילות לפתח מערכת יחסים מינית כל אחת עם הבן של החברה. העלילה מבוססת על סיפור קצר של הסופרת זוכת פרס הנובל דוריס לסינג בשם "שתי סבתות" (2003). בסרט הפכו הגיבורות לצעירות יותר ועל כך נאמר טוב MILF מ-GILF.
אז איך מטפלים בנושא שכזה? זו הדילמה איתה התמודדו הבמאית הצרפתיה אן פונטיין ("קוקו שאנל"), והתסריטאי-מחזאי הבריטי כריסטופר האמפטון (מי שכבר עיבד לקולנוע ספרים כמו "יחסים מסוכנים" ו"כפרה"). דרך קלה היתה להפוך את הסיטואציה החריגה לסוג של פארסה. היא שוכבת עם ההוא, וההוא שוכב עם ההיא, ושלל דלתות של חדרי שינה נפתחות ונסגרות, ואנשים שמגלים ומתפלצים למרבה הצחוק. אבל יש להעריך את צמד היוצרים על החלטתם לא להפוך את הסרט לבדיחה על חשבון הדמויות, ולנטרל בכך את תחושת אי הנוחות של הצופים.
דרך אחרת היתה להפוך את הסרט למעשיית מוסר מוסרנית. להראות כיצד פריצת הגבולות מסתיימת באחרית טראגית שבה הנשים החוטאות (לאחר שהספיקו לרגש אותנו בפריצת הטאבו) תענשנה על מעשיהן. כך אנו לא נדרשים להבין את הדמויות אלא רק לצאת מחוזקים בשאננותנו המוסרית.
זה גן עדן פה?
מה שהופך את הסרט למטריד הוא היעדרה על עמדה שיפוטית כלפי מעשי הדמויות - התבוננות מאופקת, ואפילו אמפתית בסיטואציה יוצאת הדופן. תחושת האי נוחות מתעוררת דווקא בגלל הדיסוננס בין הדינמיקה החריגה ודרך הצגתה כדבר כמעט נורמלי ואפילו רצוי.
הצלם כריסטוף ביוקארנה מצלם את יופיים של חופי ניו סאות' וולס באוסטרליה, המקום שממנו משקיפים הבתים של הגיבורות לעבר האוקיאנוס, כסוג של גן עדן. לכך מצטרף יופיים של השחקנים והשחקניות המבלים חלק ניכר מזמן הסרט בבגדי ים חושפי שרירי גברים צעירים וגוף מטופח של נשים בשלות. בחירה אסתטית זו היא סוג של הליכה על הסף שבצידו השני פנטזיית פורנו רך, אך בחירה זו מסייעת ליצירת אפקט הפיתוי המטריד של הצופים.
שתי חברות הילדות רוז (רובין רייט) וליל (נעמי ווטס) היו יפות בצעירותן ונותרו יפות בבגרותן. כל אחת היא הדמות החשובה בחייה של האחרת, אבל הן לא לסביות (למרות שחשד זה זוכה להתייחסות מספר פעמים במהלך הסרט). הן חיות בתי חוף סמוכים. שתיהן התחתנו אך בעלה של ליל מת, ואילו הרולד (בן מנדלסון) בעלה של רוז מקבל משרת הוראה המרחיקה אותו מבית המשפחה.
במקביל יש להם גם שני בנים, חברי נפש בני אותו גיל. שניהם עומדים לפני המעבר לתחילת החיים הבוגרים. בינתיים הם מבלים זמן רב בגלישה על גלים, בשרירים חשופים ושזופים, מול עיניהן הבוחנות של האימהות. איאן (קסבייה סמואל), בנה של ליל, הוא הראשון המבצע מהלך על אימו של חברתו הטוב. היא נעתרת לו בקלות מפתיעה. כשטום (ג'יימס פרצ'וויל), בנה של רוז, מגלה את שעשה חברו, הוא ממהר לביתה של ליל כדי לנסות וליישר קו - מה שאכן קורה תוך זמן קצר.
מצב חריג זה הופך לסוג של שגרה. לכל אמא יש בן אבל גם מאהב. שתי הנשים באמצע שנות ה-40 לחייהן מקבלות את המאהב הצעיר והחסון,
ומקבלות גם גילוי עריות בגבולות הנסבל. הזרקת נעורים בגן העדן של הטבע האוסטרלי. אבל זוהי גם דרך שבה שתי הנשים שוכבות באופן וירטואלי אחת עם השניה דרך הבנים שלהן. אספקט נוסף שנותר לא רחוק מפני השטח של הסרט.
כמובן שהאידיליה הזו לא תוכל שלא להיות מושפעת מהעולם הנמצא מחוץ למערכת המוזרה אך ההרמונית הנרקמת בין ארבעת הדמויות. הזמן חולף, החיים מתפתחים ואנשים נוספים יכנסו לתוך החיים של הדמויות הראשיות. ועדיין המקום שאליו הסרט יגיע הוא מפתיע דווקא בהיותו לא צפוי על פי אמות המידה של הפארסה או המלודרמה.
